אמהות, זוגיות והספרים שביניהם...

שינוי הסטטוס מצריך שינוי בהתייחסות, כפי שגלית גוטמן חוקרת, ותודה לאל אני לא הראשונה שחושבת כך, גדולים וטובים לפני הכינו ספרים כדי לעזור להתמודד... פוסט מקוצר על כל ספר, שנכתב בין הנקות :)
אני מוקירה ומודה לבן זוגי, שנוכח מאוד, שיודע היטב (יותר טוב ממני) איך לטפל, ומתי מציק לנסיך גזים עליונים או תחתונים, ואולי גם זו הזדמנות להודות לפרסילה דאנסטן שפתרה לי דילמות רבות על ידי פירוש נחרץ של שפת התינוקות...

ספה זוגית – מדריך לזוגיות שפויה/ לילי בנקל ברגמן: (אסטרולוג, ידיעות ספרים, 204 עמוד)
על ההתמודדות בזוגיות, איך לחזק ומה לא לעשות, ספר קליל ונחמד של לילי ברגמן. בעיקר מה לא לעשות, על ידי המשפטים האופיינים האלה שהיא ממליצה להפחית במינונים שלהם בזוגיות – אני מאפיינת בעיקר נימות של ביקורתיות והתבצרות שאכן לא מועילות לזוגיות, וההפך שלהן – הקשבה ואמפתיה הוא הנכון. זכרו שאתם צוות, אומרת לילי, שבן הזוג הוא מראה שמשקפת אותכם, זכרו לא להזניח את עצמכם, ובעיקר מה קורה כששוכחים את הזוגיות ועוברים להתכתשות, מחולק לפי נושאים (ישעשע בעיקר את הגרושים בינינו)... טיפים לזוגיות

בודיהזם לאמהות/ שרה נפתלי (אסיה 380 עמוד)
עקרונות ואמיתות הבודהיזם, באפליקציה לעולם האימהות והזוגיות:
מטפל במודעות שלנו. המחשבה שלנו בוראת את המציאות, על כן כדי לשנות את המציאות כדאי שנשנה את המחשבה. הספר מתחיל בסקירה של האמיתות ועקרונות הבודהיזם. מפליא לתאר את המציאות החברתית הרווחת במציאות ההורית בעולם המערבי, בידוד, רחוק מחברים ללא ילדים, נוכחות חסרה של בן זוג שבעיקר נמצא בעבודה (תודה לאל שבורכתי בבן זוג נוכח)... והאמהות שדורשת מאיתנו סוג חדש של עצמאות. "תקוותינו היחידה לאמהות מאושרת ונבונה נעוצה בפיתוח משאבים פנימיים שיזינו אותנו" (עמוד 21), איך להתמודד עם כעסים, דאגה, החיים עם בן זוג לפי עקרונות הבוזהיזם, באפליקציה חיובית לחיי היום יום.

סודותיה של הלוחשת לתינוקות / טרייסי הוג עם מלינדה בלאו (מטר, 254 עמוד)
מצד אחד יש בספר הזה דברים מועילים מאוד, כמו מעין טבלת סימפטומים שתעזור לאבחן למה התינוק בוכה, האם הוא עייף, האם הוא רעב, איך אפשר לדעת? הטבלה הזו פותרת את הקלולסיות שמתלווה לאמהות לילד ראשון בעולם המערבי.. שיטות הרגעה והרדמה, וכו', מצד שני יש בו גישה שבה אנו מתחילות בחינוך להרגלים כבר מגיל מס' שבועות, ולדעתי זה קצת דידקטי מדי, ופחות מתחשב בילד שלפנייך. אבל בסך הכל מאיר עיניים ויסודי: סוגי אופי, שיטות האכלה, סוגי בכי ועד איך לרחוץ או למגן את הבית לתינוק זוחל...

עיקרון הרצף/ ג'יין לידלוף (אלטרנטיבות, 165 עמוד)
זה הספר האהוב עלי, כיון שהוא מתלבש לי טוב עם החיבור שלי לנשיאת תינוק, לעומת חוסר החיבור שיש לי לעגלה. התינוק שננשא על הגב מספק את סקרנותו, נרדם יותר טוב, ומרגיש חלק מהחיים. הספר נבע מהתבוננותה של הסופרת בשבטים אינדאנים בוונצואלה - וההבחנה שלה שלה למידת האושר של הילדים. אני אישית נתקלתי באם שמגדלת את בנה לפי עיקרון הרצף - והתוצאה ילד בוגר מאוד לגילו, בעל ביטחון וחייכן. רק על כאבי הגב שכרוכים בזה היא לא מדברת, אבל לטעמי אפשר לפתור את זה עם מנשא נכון. היא מדברת על שתי ציפיות מולדות של התינוק: להמצא במגע מתמיד עם אימו, ולהיות עד לחיי המבוגרים מבלי להיות במרכז תשומת הלב כל הזמן. התקופה הראשונית שמעצבת את האישיות שלנו לשארית חיינו – בעיני כה חשוב בה להעניק לתינוק את כל תשומת הלב שהוא זקוק לה מבלי להתחשבן. כמה שיותר לחקות את התנאים המחבקים והחמימים ששרו ברחם כדי כמו להמשיך לו את ההריון מבחוץ עד שהוא מבקש את העצמאות שלו בעצמו מתוך מלאות.

אשת חיל או הזדמנות לאושר?

אז מה עדיף – לקרוא ספר טוב שמוריד את המצב רוח, או ספר שכתוב גרוע אבל יש בו הצהרות והתייחסויות פוזיטיביות לחיים?


הספר הראשון שאדבר עליו בהקשר הזה הוא אשת חיל של ליהיא לפיד. (הוצ' כנרת זמורה-ביתן 221 עמוד)


ליהיא כותבת בגדול על חייה למרות שכמובן אי אפשר לחתום על זה, וזה משולב בהידהוד ממכתבים של נשים אחרות, שכותבות לה ומשקפות לה את עצמה, כפי שהן תפסו אותה מעל גבי הטור שלה בעיתון לנשים.


אבל לא כך מתחיל הסיפור – הסיפור מתחיל בחלום, מה קורה אחרי שהקריאו לנו את המשפט: והם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה.


עכשיו שאני חושבת על זה, בסרט "שרק" האחרון, בדקות הראשונות, רואים את שרק ופיונה מספרים את סיפורם על שולחן האוכל – ואיך הם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה. עצם החזרה על הסצנה, גורמת לנו להבין את התסכול של הגבר שרק, ולמה הוא יוצא להרפתקה שמתחילה לו את הסרט האחרון.


אז הייתה אגדה, ועכשיו – המציאות.


ליהיא מספרת על החיים בשני קווי סיפור, אחד גנרי, בה היא קוראת לגיבורים בשמות התואר, הנסיך או הנסיכה, ולילדים היא קוראת היורשים. שם מסופר איך החיים היו אמורים להראות, ואז היא מספרת בגוף ראשון, על החיים.


על רגשות הכרוכים באמהות, על גידול הילדים, והכל מתוך עדכניות תל אביבית, שגורמת לי להרגיש כאילו הספר יצא חם מהתנור האינטרנטי. השפה עדכנית, הנופים התל אביבים, וההתנהלות בארץ והמירוץ הבאבילוני אחרי פרנסה וכסף מתוך זווית הראייה של אישה – גידול המשפחה, לחזור לעבודה או לא וכו'.


ליהיא גם עוברת מסע בספר, מסע שבו היא לומדת לזהות שהיא שמה את עצמה בעדיפות אחרונה ומנהלת מעל דפי הספר דיאלוג בין הפרט לבין מוסכמות החברה בה היא חיה.  הנסיכה הופכת לאט למלכה אבל אם לרגע חשבתם שזה שדרוג היא מפרטת: "מלכה כמו כל אלה שיש שבאגדות. כמו שהיא נשבעה לעצמה לא להיות לעולם. מלכה שמתעסקת בפרטים הקטנים, שחיה את הפרטים הקטנים, שכועסת על כל העולם, מלכה נרגנת וחמוצה, עם פרצוף שהמרירות מעקמת לו את זויות הפה, העיקום הזה שיכול לכער גם את הפנים הכי יפות. מלכה שכועסת על שתהילתה, יופיה ונעוריה נבלו." (עמ' 117)                                                                                                                                                                                                                                                                                      


הקושי שהיא מתמודדת מולו אינו רק הורות, אלא הורות לילדה אוטיסטית, שגורמת לה לשבר, לשאילת שאלות נוקבות ולשחיקה מתוך נתינה עד הקרבה עצמית מוחלטת על מזבח האמהות.


כל זה קורה בד בבד לאיש שלה, שעובר מסלול אחר במקצת, כן הוא חלק מההורות, אבל הוא לא עולה על המזבח. כדי לתמוך במשפחה החדשה, הוא עובד יותר קשה ויותר שעות, מה שמרחיק אותו יותר, ומאפשר לו עולם אלטרנטיבי בד בבד. הקרע מתחיל והולך ומתרחב כחלק מאותו מסע – הפרידה בלתי נמנעת.


האיזון העדין בין נתינה לילדים ובין משיכה לגבר, ובין ההגשמה העצמית, על רקע מנגינת הפחדים והאמיתות הבסיסיות שמרכיבות את מציאותה הרגשית מלוות אותי בספר, דרך הסלאלום של מצבי הרוח, של הדיכאון והפחד, או התרוממות הרוח.


אני קוראת את הספר ואני בהריון בחודש השביעי, הספר, על אף שאני זוכרת שהוא חיים של מישהי אחרת, עצם העובדה שחייה מהדהדים עם חיים של כל כך הרבה נשים נוספות בישראל, נוטע בי תחושה של דיכאון קל: האם גם אני עומדת לעבור בנתיב המירוץ הבלתי נדלה הזה? עם  הילד שלי ובן הזוג שלי?


שוב אני נזכרת שאני לא היא. הספר נבלע ביומיים, הוא קולח ונהיר. ומזל יש לי נקודת אור בו: אני רואה שהיא בוראת לעצמה את המציאות שלה, ואני בוראת את שלי אחרת.


אחרי הפרידה מבן הזוג שלה הם נפגשים על מפתן גן הילדים, ופתאום מדברים: "והוא אמר לי שזו הייתה רק שריטה. ולא הבנתי. והוא אמר לי שאולי באמת הייתה שריטה, כי תמיד יש שריטות בדברים ישנים, וחבל לו נורא שהנסיכה בחרה לראות רק את השריטה. שהיא יכלה לבחור אחרת. ממש חבל כי התמונה הזו קרועה לגמרי." (עמ' 206).


אני ממהרת להחזיר לעצמי את ראיית הרנטגן, השולה מתוך משפטים שאנשים פולטים את ההשקפה שלהם המנתבת את חייהם. "הקרבתי בלי לשאול אם מישהו צריך את ההקרבה הזו בכלל" (עמ' 208). "וחשבתי כמה התעסקתי במה הייתי רוצה לשנות...אני המון זמן לא שמחתי ממה שכן היה." (עמו' 210).


היא מסיימת את המסע שלה בתובנה הזו: "וחשבתי בפעם הראשונה, אחרי המון זמן, על מה אני רוצה. לא מה אני רוצה מאחרים, לא מה אני רוצה שאחרים יעשו, יהיו, יתנו לי, אלא מה אני רוצה בשבילי". (עמ' 214).


המסע שהגיבורה עוברת מביא לתובנה שקטה אך עוצמתית, בו היא לוקחת את המושכות חזרה לידיה. וזו נקודת האור. היא מבינה גם בסוף שהיא כן רוצה להיות בזוגיות וממשיכה את המסע שלה שלא נגמר, מתוך מקום מפוייס יותר.


ואני שואלת את עצמי, נכון נהניתי מהספר, אבל האם היה שווה להכנס לדיכאון במהלכו?






והשאלה הזו מובילה אותי לספר הבא:

הזדמנות לאושר – 10 דרכים לחיות חיים מאושרים / ברברה ברגר (הוצ' כנרת 216 עמ')


ברברה היא סופרת אמריקאית, כך כתוב בכריכה האחורית, אשר ברחה מהבית בגיל 18 כדי להשתתף במחאות נגד מלמת וייטנאם. חוותה את שנות השישים, סמים, טיולים למזרח והרחבת הדעת, מגורים בארצות זרות, מאקרוביוטיקה, ועד פירוט של מצבה האישי, נשואה אם לשלושה שהופכת לאם חד הורית גרושה, עסק והתבגרות. עושה רושם שהקרדיט הכי מרשים שמסמיך אותהלעזור לנו חיות את חיינו ביותר אושר, הינו העובדה שספרה הראשון הכוח לשנות, היה רב מכר ברחבי העולם.


ובכן [ספוילר] אלו הן 10 הדרכים שיעשו אותנו מאושרים יותר


1.      קבלו את מה שיש (מהדהד לי קשות מביירון קייטי שגם לא המציאה את זה, אלא קיבלה השראה מתורות מזרח ידועות – עכשיו אני שואלת את עצמי, האם בעצם העובדה שאני קלות מבקרת את חוסר המקוריות של האמירה בספר זה הינה כשלעצמה אי קבלה של מה שיש?)


2.      למדו לרצות את מה שיש לכם (ראה סוגריים סעיף 1)


3.      היו כנים עם עצמכם (היוגה דיברה על אמיתיות וכנות, כבר לפני 5000 שנה, אבל זה בסדר שברברה מגלה לנו את זה, אני בטוחה שרובינו לא לגמרי מיישמים).


4.      תחקרו את הסיפורים שלכם (הגורם מס 4 לסבל ולאומללות הוא הסיפורים המפחידים שאנחנו מספרים לעצמינו על החיים והעולם – לפחות כאן היא מביאה באופן גלוי את ביירון קייטי, ואת 4 השאלות המפורסמות שלה, ככלי הכי טוב שהיא מכירה לחקור את הסיפורים שלנו).


5.      התעסקו בעיניינכם בלבד (במקום להתעסק בעינינים של אחרים, שיגרום לכם סבל, גם בנושא ההורות מדגישה ברברה, התייחסו לילדכם כאילו הם חבריכם הטובים ביותר, עזרו להם להגשים את חלומם. העצה הטובה ביותר שהיא מנדבת לנושא זה, להקשיב לילדים ולשחרר אותם. אם תנעלו אותם הם יברחו רחוק, אם תשחררו אותם סיכוי טוב שהם ישארו קרוב. אישית אני לא יודעת כמה בדוקה היא הגישה  של להיות החבר הכי טוב של הילד שלך. יש לו חברים טובים, וממך הוא צריך הורות לא? אוקי אני ממשיכה הלאה)


6.      לכו אחר לבכם ותשוקותיכם והשלימו עם התוצאות (כן, ללכת אחר שאנחנו רוצים לעשות ולא לפחד מהסתייגויות הסביבה... את המסר הזה, גם כך נדמה לי קטפתי כבר בסרטי הילדים של ילדותי).


7.      עשו את הדבר הנכון ושאו בתוצאות (לא לחשוש מהתוצאות של המעשים לפני העשייה, חזלינו שדיברו על סוף מעשה במחשבה תחילה, לא כלולים בסעיף הזה. אבל היא מדברת על תעוזה, וכאן היא מביאה את סיפורה האישי להתנגדותה למלחמת וייטנאם שהוביל אותה לחפש מקלט מדיני בשוודיה. לא קל לעשות את הדבר הנכון היא אומרת, אבל זו הלהבה שלנו ועלינו לחפש את העשייה הזו גם ביום יום ע"ע גנדי).


8.      התמודדו עם מה שניצב מולכם ותשכחו מכל השאר (לא להעמיס על המציאות את העתיד או העבר, ולהעצים בכך את הבעיה, אלא רק למה שקורה בהווה. שלא תבינו אותי לא נכון, אני מסכימה עם כל מילה וסעיף כמעט, רק הדרך בה הוא נכתב מטרידה אותי לכדי חוסר סבלנות בקריאה, ואני מתאזרת בסבלנות לסעיף הבא)


9.      דעו כל דבר מהו (הגורם מס' 9 לסבל ולאומללות הוא הרצון להגיע לסיפוק מוחלט מחוויות יחסיות – ראה סוגריים בסעיף 8).


10.  למדו לראות מעבר לזמניות (האמונה שאנחנו הופכים  לשומדבר תהרוג אותנו היא טוענת).


והספר מסתיים בדפי תרגול.


אז דעתי על הספר הזה: מדריך לרוחני, למחפש המתחיל. אולי אם לא הייתי קוראת כל כך הרבה ספרי יוגה ופילוסופיה של המזרח, ומקשיבה למורים רוחניים כמו אקהרט טולה או אפילו ביירון קייטי, הייתי אומרת שיש לספר מה לעשות אצלי במדף. אבל זו אני. אני מנסה גם בד בבד להסיר את ההתנגדות הספציפית שלי לטקסט הפשטני לעיתים, ולקרוא מעבר, להזכר באמיתות, אז מה אם הן לא מקוריות?


אז מה אם הן כתובות בצורה שגורמת לי לחוסר סבלנות בקריאתן. הן אמיתות אוניברסאליות, בהן אני לא מפקפקת לרגע. וטוב להזכר בהן. והן באמת עוזרות להרגע, ולחיות יותר מתוך קבלה ואושר.


החלק הכי פאן בספר הוא הפסקה בו היא מדמיינת יחד איתנו "מה היה קורה אילו יותר ויותר אנשים היו מעדיפים לשבת בשקט, במקום לטייל, לעשות קניות, לצפות בטלויזיה או ללכת לסרט למשל? ...הרשו לי לבחון מה יקרה בתעשיית התיירות תחילה, אם אנשים יטיילו פחות, תעשיית התיירות כולה תוריד מהלך באופן דרסטי ותתנוון. התחבורה האווירית תצטמצם ומספר המכוניות בכבישים יפחת מאוד. אם יתמעטו כלי התחבורה, זיהום האוויר יפחת מייד. במצב זה נזדקק לפחות דלק, ולכן נהיה פחות תלויים ביצרניות הנפט במזרח התיכון. לכך עשויות להיות תוצאות פוליטיות (וחברתיות) מרחיקות לכת שישנו את תמונת העולם המדיני...." (עמ' 142).


תרבות הצריכה שמובילה את המודל שלנו לאושר: כאשר משהו יקרה אז יהיה מאושר (השלם את החסר). את זה חידד לי מרצה בTED, שהרצה על האושר.


ובכן  אני שואלת את עצמי לסיכום – מה עדיף – ספר טוב בצורתו או ספר שמהותו טובה. ואני אומרת זה כמו האמירה אם עדיף להיות עשיר וחולה או עני ובריא... לטעמי: עשיר ובריא זו האופציה המנצחת...




שבוע הספר שמתרחש בימים אלו מביא אלי ספרים אלו ואני מביאה אליכם את דעתי הכנה... אם בעתיד תרצו לשמוע את דעתי הכנה שוב, אל תשכחו להרשם... (בצד ימין). עד לפעם הבאה..
                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                   

ספרים מומלצים לקראת שבוע הספר

כמה ספרים שהתמזל  מזלי להכיר בשנה האחרונה (2009-2010) כולם קשורים בנשים, נשיות, גיבורות נשיות או נשים כותבות..   







1. שער הרחמים / דורית זילברמן (ידיעות אחרונות 191 עמ') -  דרך עיני שני הילדים – אברם ועאטף מסופר סיפור אהבה. הסיפור מהדהד עם סיפור הגר – והוא מדבר על נחמן ואשתו רחל, והעוזרת הודא. לוקיישן: שכונת שעריים ברחובות 1936. הילדים רוקמים דרך עיניהם סיפור שיחד עם ההיבטים הרגשיים שלו יכול לשמש כעין מבט רענן על שרשי הסכסוך בארץ. דרך החוויות הנרקמות בין הילדים – כמו למשל כדורגל סמרטוטים, או רגעים בהם הם מלמדים אחד את השני את השפה – צצה היד הקוסמת של המחברת... הילד אברם ומחשבותיו: "אמא מסמנת לי לבוא לשבת לידה. אמא שוכבת. עיניים עצומות. שיער שחור מפוזר על הכרית. הפנים שלה חרושי קמטים כמו שאומרים. אני חושב על האמירה הזו קצת. אמא שלי כמו אדמה רכה שחרשו לה את הלחיים ואת המצח. איזה סוס הוביל את המחרשה על הפנים של אמא שלי. או אולי היה זה חמור?" שער הרחמים>>



2.    להתחתן / אליזבת גילברט (זמורה ביתן 303 עמודים) - את מסע הנישואין הפרטי שלה, פוצחת גילברט מנקודת המ הבאה: היא לאחר גירושים טראומטים בעברה, חמש שנים לאחר מכן היא מאוהבת שוב. בן זוגה, פליפה , הינו איש עסקים ברזילאי המתעסק באבני חן, גם הוא אחרי גירושים לא נעימים. השניים מכירים בבאלי, והוא מוותר על פיסת העדן שכבש לו שם, למען אהבתו החדשה. הם מחליטים להתחתן בלית ברירה עקב בעיות הגירה פרטיות, וגילברט פוצחת בסע על מנת לברר לעצמה את מהותו של המוסד הזה שהיא בשעריו – נישואים. לאחר היסטוריה ארוכה ומפרכת בה היא מבינה וחוקרת את אורח חייהם של הנישאים, ומגיעה למסקנה מתוך הסטטיסטיקות שלאורך ההיסטוריה, גברים הם אלו שמוסד זה מועיל ביותר לאיכות החיים שלהם, ואילו ההפך הנכון כלפי נשים. היא מנסה להבין מדוע אם כן נשים מחזיקות בחלום החתונה הלבנה, וחוקרת גם את הנפש הנשית בהקשר הזה. במסעה היא מגיעה לספר המתייחס למוסד הנישואין בדרך שמוצאת חן בעיניה ומאפשרת לה להשלים עם העובדה שהיא מתחתנת... לביקורת המלאה>>

3.    נסיכת הסטוצים  / לילי בנקל-ברגמן (אסטרולוג 268 עמ') -  הגיבורה של הספר, יסמין, אישה תל אביבית צעירה, בטיפול פסיכולוגי וחולת מותגים, (נשמע כמעט כמו רוב החברות שלי, ואולי גם קצת כמוני) בעלת קריירה מבטיחה בעיתונות, נותרת להתמודד עם הדבר העיקרי בחיים שעוד חסר לה – אהבה וזוגיות. תקומנה בנות תל אביב בגילאי 25-35 שלא מתמודדות בדיוק עם הנקודה הכואבת הזאת בחייהן... עושה רושם שמתחת לפני השטח צצים אלמנטים נוספים מעל לסיפור הרומנטי והאישי. רמת הזהות האישית והלאומית שלנו מבצבצת דרך סיפורי החיים האישיים של הגיבורים והקורות אותם. אחלא ספר לחופש! לביקורת המלאה>>

4.     אירמה / משה מילר (רימונים 221 עמ') -  הספר מחולק בצורה כזו שפעם אירמה מספרת את סיפורה בישראל, ופעם המספר מספר את סיפורה באירופה. החלקים בהם המספר מספר, מצטיינים בלשון ציורית, עשירה, מצלולית, החלקים שבהם אירמה מספרת את קורותיה בישראל, מצטיינים בעסיסיות הרומנית, מתובלים כמו קבב רומני נימוח בפה או מנה אחרת מהקוויזין הרומני.  כשהמשפחה מקבלת סוף סוף אישור עליה לארץ, למרות שבעלה נמצא תחת חקירה צולבת של הסקוריטטה מתחיל מסע הרפקאות הרכבת, כמו סרט מתח משובח שלא מניח לך עד שבא על סיומו. אירמה הגיבורה, העברית כגיבורת משנה, אירופה וישראל בתפקיד ניצבות, והחושניות של הריחות הצלילים המלבושים והמנהגים, שמלווים את הקורא, עוד מאירופה. מומלץ בחום! לביקורת המלאה>>

5.     כשאני מדברת ואתה עונה זה מפריע לדיאלוג בינינו / רות חוצנר (גוונים 119 עמ') -  אז מה יש לנו פה? קטעים, שירה, פירוש על שירה, פעם מיושרים לימין, פעם מיושרים לשמאל, פעם ממורכזים באמצע, ופעם מילים מפוזרות לגמרי על הדף. העיקר שלא תהיה פה חוקיות. פעם סיפורונים, ופעם קורות חיים. "אני אוהבת מילים. לחשוב אותן. לדייק את המתאימה ביותר לאירוע. כמו סטייליסטית שמוציאה דוגמנית לתצוגה בפאריז. כשמישהו נותן לי מילה מספקת אני מקבלת הרגשה זהה לקבלת גירוד בגב העליון מאחור. מילים יוצרות הרגשה. משנות מצב רוח. בוחרות לי גברים. משיגות לי אהבה. יוצרות לי מציאות. כל מילה מביאה חשק לעוד אחת. מילה מביאה מילה. כמו חבר....כששנינו מציירים את אותה הרגשה מהמילה – נבראת אינטימיות...אלוהים נמצא במילים, ומאידך אלוהים הינו עצמו מילה."

להתחתן / אליזבת גליברט. להתחתן או לא להתחתן - זו השאלה....

להתחתן / אליזבת גילברט

את מסע הנישואין הפרטי שלה, פוצחת גילברט מנקודת המבט הבאה: היא לאחר גירושים טראומטים בעברה, חמש שנים לאחר מכן בערך, היא מאוהבת שוב. בן זוגה, פליפה, ברזילאי בעל דרכון אוסטרלי, הינו איש עסקים המתעסק באבני חן, הנוהג ליסוע תכופות לארה"ב לנסיעות עסקים. גם הוא אחרי גירושים לא נעימים. השניים מכירים בבאלי, פליפה מוותר על פיסת העדן שכבש לו שם, למען אהבתו החדשה. שניהם נכנסים לתקופות קצרות של כשלושה חודשים לארה"ב מנצלים את ויזת התייר שמקבל פליפה בכל פעם, ולאחר יוצאים למקום אחר ושוב חוזרים.

הם חיים יחד את חייהם הלא קונבנציונאלים הכוללים מידה לא מועטה של נדודים מתוך בחירה. באחת מהנסיעות הללו, פליפה נעצר, ואינו מורשה יותר להכנס בשערי ארה"ב. שם, קצין ההגירה טום, יועץ לבני הזוג להתחתן: "'לא ברצינות – מה הבעיה?' – אמר הקצין טום. 'ברור שאתם כבר חיים יחד. ברור שאתם אוהבים אחד את השני, אתם לא נשואים לאף אחד אחר...'" (עמ' 30)

הזוג מספר לקצין ששניהם אחרי גירושים איומים. הקצין מגלה אמפטיה וממשיך להעלות פתרונות אפשריים:"'טוב, אתם תמיד יכולים לחתום על הסכם טרום-נישואים, זאת אומרת אם אתם מודאגים מהבלגן הכלכלי של גירושים נוספים. ואם יש סוגיות ביחסים שמטרידות אותכם, אולי כדאי שתלכו לייעוץ.'"

בייאושה מציעה לפתור את הבעיות בכך שתשא את פליפה במקום, אבל זה אינו מסתמן כפתרון ריאליסטי, כיוון שהדרך אל הויזה רצופה מהמורות חתחתים ועורכי דין. הזוג נאלץ להפרד זמנית, ולהבטיח אחד לשני ש"הם אוהבים אחד את השניה כל כך עד שהם מוכנים להתחתן שוב".

באותו רגע מכונן, מבינה גילברט, שנפרדת מאהובה, שעליה להשלים עם מוסד הנישואים, ודרכה לעשות זאת היא מעין מחקר אנתרופולוגי חוצה יבשות ותרבויות, על מוסד הנישואים בכללותו. עיקר מחקרה מתרכז בנישואי בחירה מערביים.

היא מעלה עובדות מרתקות ומעניינות לגבי המוסד הזה, ומחפשת מבין כל בדלי האינפורמציה הרבים, את הדרך שלה להשלים עם הרעיון, שהיא עומדת להתחתן.

לאחר היסטוריה ארוכה ומפרכת בה היא מבינה וחוקרת את אורח חייהם של הנישאים, ומגיעה למסקנה מתוך הסטטיסטיקות שלאורך ההיסטוריה, גברים הם אלו שמוסד זה מועיל ביותר לאיכות החיים שלהם, ואילו ההפך הנכון כלפי נשים. היא מנסה להבין מדוע אם כן נשים מחזיקות בחלום החתונה הלבנה, וחוקרת גם את הנפש הנשית בהקשר הזה.

ולקראת סוף מחקרה היא נתקלת בחיבור מאת שמרן בשם מאונט, הפורש את התיאוריה כי הנישואין הם מוסד חתרני. "'המשפחה היא ארגון חתרני. למעשה, זהו הארגון החתרני האולטימטיבי העקבי היחיד...' מאונט טוען שהיות שזוגות מאוהבים מתאחדים מסיבותיהם הפרטיות העמוקות, והיות שהזוגות האלו יוצרים חיים חשאיים בתוך האיחוד, הם מאיימים ממהותם על כי מי שרוצה לשלוט בעולם. סמכויות למרבה תסכולן, מעולם לא הצליחו לשלוט לחלוטין או אפילו לפקח, על האינטימיות החשאית ביותר השוררת בין אנשים שישנים יחד על בסיס קבוע.' (עמ' 273).

עמדת מוצא זו מניחה את דעתה, במקביל פליפה מקבל סוף סוף את האישור להגיע לארה"ב בתור ארוסה, והם עושים את הטקס בחברת משפחתם למרות האינסטינקט הראשוני שלהם לעשות זאת כמה שיותר בחשאי. דעותיהם משתנות ככל שהם חוקרים את הנושא. ומשפחתם גם תורמת מתפיסתה לדיון המחליט על איך צריכים נישואיהם להתבצע – כמו שאומרת דודניתה הקטנה של גילברט, נישואים ללא שושבינה הם לא נישואים אמיתיים.

אני קוראת ספר זה במקביל למסע הפרטי שלי עם בן זוגי, שאיננו ישראלי ואנו נתקלים בקשיים מול הבירוקרטיה הישראלית האטומה. שנינו היינו מעדיפים שלא להתחתן ואיננו מרגישים בצורך לבצע את הטקס כדי לבטא את האהבה שלנו, אולם הבירוקרטיה מובילה אותנו לאולם הנישואין בקפריסין, ופותרת את הלחץ המיידי שלנו מול רשויות ההגירה בישראל. כך שאני מאמצת בחום את אותה עמדה אותה מאמצת גילברט בנוגע למשפחה כמוסד חתרני, ובסוף גם אני ובן זוגי מתרגשים בטקס הצנוע שלנו בקפריסין, עם הבוקה השאול מהכלה שלפני בתור...

זהו מסע פרטי שאני וגילברט ניהלו כל אחת בחייה שלה, ואולי יש כאן לעורר מחשבה על המשפחה החדשה, ואיך צריך לאפשר לה להתנהל בעולם בו ג'ון לנון ביקש מאיתנו לדמיין עולם שבו אין גבולות בין הארצות, וכולנו חיים כשלם...

אירמה / משה מילר

אירמה היא אישה חכמה, שיודעת להשתמש בתושיה ובנשיות שלה לטובת קידום עניינים חשובים. אני חושבת שיש בהחלט מה ללמוד ממנה, והיא בהחלט יכולה להיות דמות המהווה השראה בחיים, בייחוד של נשים. אבל לא רק, משה מילר, נשוי לביתה של אירמה, אהב כל כך את הדמות ואת מטבעות הלשון המשעשעים בעברית הקלוקלת שלה, (כמו שהוא קורא לשפתה אירמאנית) עד שכתב את הספר הזה,  והאמת – אי אפשר שלא לצחוק בקול רם מהשגיאות החינניות שלה.

אירמה מתחילה את מסעה, ברדאוץ, בוקובינה, שהיתה פעם טריטוריה אוסטרית אבל שייכת לרומניה, בדרכה לבוקרשט ללמוד. פרה-מלחמת העולם השניה.

"חיכוך גלגלי הקרונות במרווחים שבין חיבורי הפסים משמיע צליל מונוטוני, ודהרת הרכבת נושאת עמה מנגינת נקישות קצבית, הנדמית באוזני האישה כחזרה מתמשכת על ראשי התיבות של תאגיד הרכבות הרומני –  'קלאה פראלה רומניה': צ'ה-פה-רה, צ'ה-פה-רה"

הספר מחולק בצורה כזו שפעם אירמה מספרת את סיפורה בישראל, ופעם המספר מספר את סיפורה עוד באירופה. החלקים בהם המספר מספר, כדוגמת הציטוט הנל מעמ' 17, מצטיינים בלשון ציורית, עשירה, מצלולית, שהזכירה לי לפעמים את תחושת המתק שהייתי מקבלת מהשפה כשקראתי ספרים של עמוס עוז.

החלקים שבהם אירמה מספרת את קורותיה בישראל, מצטיינים בעסיסיות הרומנית, מתובלים כמו קבב רומני נימוח בפה או מנה אחרת מהקוויזין, שאירמה והמשפחה נהגו להסב את טיולי השבת המשפחתיים שלהם בארץ סביבם. "בגלל כל המשפחה עכשיו יחד ביזראל היינו רואים אחד לשני הרבה, ומתי לא רואים מדברים הרבה בטלפון. אפילו שכולנו עבדנו הרבה שעות, הוויקאנד עשינו כל הזמן ביחד". (עמוד 41). עצם העובדה שלא היה סיפק בידה ללמוד עברית כיון שישר שהגיעה לארץ החלה לעבוד "בבנגדם" (בנק הדם) בקפלן, אבל זה לא עצר בעדה, ולא אכפת היה לה שכולם "עושים סהוק" (עושים צחוק) מאיך שהיא מדברת.

משה מילר רוקם ביד אמונה בהרבה חוטים עדינים את סיפורה של אירמה ומשפחתה באירופה. היא ואחותה גרו במרכז בוקרשט ולכן ניצלו מפשיטות ופוגרומים, אבל משפחתה היתה פחות ממוזלת ובני המשפחה נתפסו ונשלחו למחנות עבודה מאמללים.

אירמה משמתמשת בתושייתה הרבה, ומנתבת התאהבות של קצין בה, לחילוץ משפחתה ממחנות העבודה. בעלה סנדו, שהינו פעיל בתנועה  קומוניסטית נחקר פעמים אינספור עם התקדמות המלחמה, לאחר שהולאמו נכסיהם, הם נאלצים לחלוק את דירתם עם משפחה שצוותה אליהם, וצוטטה להם בכל צעד, יחד עם שוערת הבניין שמדווחת על כל צעדיהם ל"סקוריטטה", "החיים התנהלו כמלחמת קיום במציאות הזויה מאוימת תדיר, שרק תקווה אחת נותרה בה: העליה לישראל" (עמוד 186)

ולמרות שבני משפחתה מקבלים אישור עלייה לארץ אירמה סנדו וביתם מיקה, נאלצים לחכות שנים נוספות כדי לקבלו.

יום אחד, היא מקבלת מכתב, בטעות לכתובת אמה, שבה מופיעים 4 שמות מאושרי עליה לארץ, אמה, היא בעלה ובתה. "היא התיישבה בעודה רועדת, על כיסא סמוך וניסתה לעכל את המתרחש. איך זה יכול להיות? הרי סנדו נתון במעצר, ואין סיכוי שה'סקוריטטה' יאשר את יציאתו מרומניה. קיימת אפוא רק אפשרות אחת: אירעה כאן טעות בירוקרטית. נתק ביד ימין שהנפיקה את התעודות ליד שמאל, המשחררת את סנדו לחופשת בית קצרה מה'מעצר לצרכי חקירה'...במהרה הגיעה למסקנה המתבקשת:...צירוף המקרים הנדיר מכתיב רק אפשרות אחת: היום יוצאים מרומניה!". (עמוד 193)

אבל זה כמובן לא כל כך פשוט, למרות האישור הנכסף יש צורך באישורי יציאה מרומניה, וכניסה לארצות שבדרך, כסף וכו'... אירמה חושבת מהר, והמשפחה יוצאת להרפתקת הרכבת של חייהם, בדרכם הנכספת לישראל, אפילו ש"ביזדראל הכל דזרט ואין אפילו עץ אחד לתלות את עצמך".

מאותו רגע שהם יוצאים לדרך, אני בולעת את הדפים ואחוזה בהם כמו בסרט מתח משובח, שבו אי אפשר לצאת מהסיפור עד שזה לא מגיע לפתרונו.

אירמה, ספר חדש שיצא בהוצאת רימונים, מפתיע ברמת הטיב שלו, והקתרזיס שהוא מספק. אירמה הגיבורה, העברית כגיבורת משנה, אירופה וישראל בתפקיד ניצבות, והחושניות של הריחות הצלילים המלבושים והמנהגים, שמלווים את הקורא, עוד מאירופה.

יצאתי בתחושת התעלות בסופו. מומלץ בחום רב!



                                                                                                                                                                           

נסיכת הסטוצים – לילי ברגמן - ספר חדש

הגיבורה של הספר, יסמין, אישה תל אביבית צעירה, בטיפול פסיכולוגי וחולת מותגים, (נשמע כמעט כמו רוב החברות שלי, ואולי גם קצת כמוני) בעלת קריירה מבטיחה בעיתונות, נותרת להתמודד עם הדבר העיקרי בחיים שעוד חסר לה – אהבה וזוגיות. תקומנה בנות תל אביב בגילאי 25-35 שלא מתמודדות בדיוק עם הנקודה הכואבת הזאת בחייהן...

היא כל כך נואשת, שכשהפסיכולוגית שלה יעל מציעה לה סטוץ כדרך לפתור את הקונטרול פריקיות באישיות שלה, במיוחד לכל הקשור בהתקדמות במערכות יחסים, היא למרות ההיסוסים קופצת על ההצעה.

המועמד לא מאחר להגיע, והוא למרות שנתוניו החיצוניים מבטיחים (רופא וכאלה) היא שומעת עליו דברים מבאסים מהחברה הכי טובה שלה, שהיא גם קולגה שלו. ניר לעומת זאת, מצליח להפריך לאט ובלי להיות מודע לכך, את כל הפחדים והמשוכות שהנסיכה מציבה, ומבלי משים מצטייר יותר ויותר כאביר הקלאסי, או כמו שהיא קוראת לו בסיפור – רופא וג'נטלמן, או בהזדמנות אחרת רופא קפה (המשקה האהוב).

ניר מציע לה לקפוץ בספונטאניות לוינה וזה מקפיץ לגיבורה שלנו את השדים המשפחתיים של אביה ניצול השואה, ובד בבד עם הקלילות של הכתיבה, ההומור, והמותגים השזורים, קצת כמו קארי ברדשו בסקס והעיר הגדולה, הגיבורה שלנו מתמודדת עם הנושאים המכאיבים של זהותה, האישית, הלאומית והנשית תוך הומור אירוניה, קלילות ואופנתיות. או בקיצור המרכיבים הקסומים שעושים את האישה.

כמו תמיד, בספר, מה שמעניין הוא פחות על מה נכתב אלא איך נכתב, וכאן היופי של העט הקלה של לילי ברגמן נכנס למשחק:

היא מתיישבת בבית קפה – לשתות את הסם המרגיע – קפה, ונתקלת במלצרית עם קול באריטון גברי שפוקדת עליה לפנות את המקום השמור שהתיישבה בו והיא נעמדת על הרגליים האחוריות:

"תשמעי, גברת מלצרית אינטרנשיונל... את לא תלמדי אותי מה זה קפה אמיתי,ומה לא! זכותי להזמין מה שבא לי ואיך שבא לי. התפקיד שלך הוא לשרת אותי, ולהגיד תודה, סליחה ובבקשה! ואם כבר מדברים על שירות, אז למען הסדר הטוב, יש לי הצעת ייעול - למה שלא תתחילו ללכת עם תגים שיצויין בהם הג'נדר שבו אתם נמצאים בכל רגע נתון? זה מאוד יקל על הלקוחות הנבוכים להחליט באיזה שפה לפנות אליכם! ובכלל איך הגעת לעבוד כאן? אני משערת שהיתה מודעה בעיתון דרוש/ה מלצר/ית והגעת למסקנה שאת שאתה עונים על כל הדרישות..."

לפתע באמצע הספר ההילוך של הסיפור הופך מנסיעה עירונית לנסיעה על הכביש המהיר, ואני נאחזת בדפים ובשטף של המילים, כשאני יושבת על כסא לא נוח, והספר מונח לי על הברכיים.

עושה רושם שמתחת לפני השטח צצים אלמנטים נוספים מעל לסיפור הרומנטי והאישי. רמת הזהות האישית והלאומית שלנו מבצבצת דרך סיפורי החיים האישיים של הגיבורים והקורות אותם.

ישנם קווים אוטוביוגרפיים ברורים ברומן נסיכת הסטוצים, גם אם הסיפור כולו בדוי: הסופרת חייתה בווינה שבע עשרה שנה ושימשה כתבת בכירה מטעם "ידיעות אחרונות" שם, עבודה שאפשרה לה לראיין נסיכים, שליטים, מנהיגים, וגם ניאו-נאצים ונפגעיהם. גם היא כמו הגיבורה בת לניצול שואה, שהיה באושוויץ ובמאטהאוזן. מכאן והלאה הכל בדיה. או שלא.

נתקלתי בספר הזה, פעם בחנות, ועלי להודות שהשם לא פיתה אותי לקנות. כמו באמרה הידועה, הפעם הקנקן לא מעיד על תוכנו - דרך המקרה ואזכור בסופשבוע של מעריב, הוביל אותי בחזרה אל הספר הזה ואני רוצה להגיד שאני דווקא שמחה. הקלילות של הטקסט מחד והעומק שלו מאידך יחד עם פרצי הצחוק שהוא מדי פעם מביא על הקורא, יעשו את הספר הזה שווה את הזמן שהוקדש לו.