אז מה עדיף – לקרוא ספר טוב שמוריד את המצב רוח, או ספר שכתוב גרוע אבל יש בו הצהרות והתייחסויות פוזיטיביות לחיים?הספר הראשון שאדבר עליו בהקשר הזה הוא אשת חיל של ליהיא לפיד. (הוצ' כנרת זמורה-ביתן 221 עמוד)
ליהיא כותבת בגדול על חייה למרות שכמובן אי אפשר לחתום על זה, וזה משולב בהידהוד ממכתבים של נשים אחרות, שכותבות לה ומשקפות לה את עצמה, כפי שהן תפסו אותה מעל גבי הטור שלה בעיתון לנשים.
אבל לא כך מתחיל הסיפור – הסיפור מתחיל בחלום, מה קורה אחרי שהקריאו לנו את המשפט: והם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה.
עכשיו שאני חושבת על זה, בסרט "שרק" האחרון, בדקות הראשונות, רואים את שרק ופיונה מספרים את סיפורם על שולחן האוכל – ואיך הם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה. עצם החזרה על הסצנה, גורמת לנו להבין את התסכול של הגבר שרק, ולמה הוא יוצא להרפתקה שמתחילה לו את הסרט האחרון.
אז הייתה אגדה, ועכשיו – המציאות.
ליהיא מספרת על החיים בשני קווי סיפור, אחד גנרי, בה היא קוראת לגיבורים בשמות התואר, הנסיך או הנסיכה, ולילדים היא קוראת היורשים. שם מסופר איך החיים היו אמורים להראות, ואז היא מספרת בגוף ראשון, על החיים.
על רגשות הכרוכים באמהות, על גידול הילדים, והכל מתוך עדכניות תל אביבית, שגורמת לי להרגיש כאילו הספר יצא חם מהתנור האינטרנטי. השפה עדכנית, הנופים התל אביבים, וההתנהלות בארץ והמירוץ הבאבילוני אחרי פרנסה וכסף מתוך זווית הראייה של אישה – גידול המשפחה, לחזור לעבודה או לא וכו'.
ליהיא גם עוברת מסע בספר, מסע שבו היא לומדת לזהות שהיא שמה את עצמה בעדיפות אחרונה ומנהלת מעל דפי הספר דיאלוג בין הפרט לבין מוסכמות החברה בה היא חיה. הנסיכה הופכת לאט למלכה אבל אם לרגע חשבתם שזה שדרוג היא מפרטת: "מלכה כמו כל אלה שיש שבאגדות. כמו שהיא נשבעה לעצמה לא להיות לעולם. מלכה שמתעסקת בפרטים הקטנים, שחיה את הפרטים הקטנים, שכועסת על כל העולם, מלכה נרגנת וחמוצה, עם פרצוף שהמרירות מעקמת לו את זויות הפה, העיקום הזה שיכול לכער גם את הפנים הכי יפות. מלכה שכועסת על שתהילתה, יופיה ונעוריה נבלו." (עמ' 117)
הקושי שהיא מתמודדת מולו אינו רק הורות, אלא הורות לילדה אוטיסטית, שגורמת לה לשבר, לשאילת שאלות נוקבות ולשחיקה מתוך נתינה עד הקרבה עצמית מוחלטת על מזבח האמהות.
כל זה קורה בד בבד לאיש שלה, שעובר מסלול אחר במקצת, כן הוא חלק מההורות, אבל הוא לא עולה על המזבח. כדי לתמוך במשפחה החדשה, הוא עובד יותר קשה ויותר שעות, מה שמרחיק אותו יותר, ומאפשר לו עולם אלטרנטיבי בד בבד. הקרע מתחיל והולך ומתרחב כחלק מאותו מסע – הפרידה בלתי נמנעת.
האיזון העדין בין נתינה לילדים ובין משיכה לגבר, ובין ההגשמה העצמית, על רקע מנגינת הפחדים והאמיתות הבסיסיות שמרכיבות את מציאותה הרגשית מלוות אותי בספר, דרך הסלאלום של מצבי הרוח, של הדיכאון והפחד, או התרוממות הרוח.
אני קוראת את הספר ואני בהריון בחודש השביעי, הספר, על אף שאני זוכרת שהוא חיים של מישהי אחרת, עצם העובדה שחייה מהדהדים עם חיים של כל כך הרבה נשים נוספות בישראל, נוטע בי תחושה של דיכאון קל: האם גם אני עומדת לעבור בנתיב המירוץ הבלתי נדלה הזה? עם הילד שלי ובן הזוג שלי?
שוב אני נזכרת שאני לא היא. הספר נבלע ביומיים, הוא קולח ונהיר. ומזל יש לי נקודת אור בו: אני רואה שהיא בוראת לעצמה את המציאות שלה, ואני בוראת את שלי אחרת.
אחרי הפרידה מבן הזוג שלה הם נפגשים על מפתן גן הילדים, ופתאום מדברים: "והוא אמר לי שזו הייתה רק שריטה. ולא הבנתי. והוא אמר לי שאולי באמת הייתה שריטה, כי תמיד יש שריטות בדברים ישנים, וחבל לו נורא שהנסיכה בחרה לראות רק את השריטה. שהיא יכלה לבחור אחרת. ממש חבל כי התמונה הזו קרועה לגמרי." (עמ' 206).
אני ממהרת להחזיר לעצמי את ראיית הרנטגן, השולה מתוך משפטים שאנשים פולטים את ההשקפה שלהם המנתבת את חייהם. "הקרבתי בלי לשאול אם מישהו צריך את ההקרבה הזו בכלל" (עמ' 208). "וחשבתי כמה התעסקתי במה הייתי רוצה לשנות...אני המון זמן לא שמחתי ממה שכן היה." (עמו' 210).
היא מסיימת את המסע שלה בתובנה הזו: "וחשבתי בפעם הראשונה, אחרי המון זמן, על מה אני רוצה. לא מה אני רוצה מאחרים, לא מה אני רוצה שאחרים יעשו, יהיו, יתנו לי, אלא מה אני רוצה בשבילי". (עמ' 214).
המסע שהגיבורה עוברת מביא לתובנה שקטה אך עוצמתית, בו היא לוקחת את המושכות חזרה לידיה. וזו נקודת האור. היא מבינה גם בסוף שהיא כן רוצה להיות בזוגיות וממשיכה את המסע שלה שלא נגמר, מתוך מקום מפוייס יותר.
ואני שואלת את עצמי, נכון נהניתי מהספר, אבל האם היה שווה להכנס לדיכאון במהלכו?
והשאלה הזו מובילה אותי לספר הבא:
הזדמנות לאושר – 10 דרכים לחיות חיים מאושרים / ברברה ברגר (הוצ' כנרת 216 עמ')
ברברה היא סופרת אמריקאית, כך כתוב בכריכה האחורית, אשר ברחה מהבית בגיל 18 כדי להשתתף במחאות נגד מלמת וייטנאם. חוותה את שנות השישים, סמים, טיולים למזרח והרחבת הדעת, מגורים בארצות זרות, מאקרוביוטיקה, ועד פירוט של מצבה האישי, נשואה אם לשלושה שהופכת לאם חד הורית גרושה, עסק והתבגרות. עושה רושם שהקרדיט הכי מרשים שמסמיך אותהלעזור לנו חיות את חיינו ביותר אושר, הינו העובדה שספרה הראשון הכוח לשנות, היה רב מכר ברחבי העולם.
ובכן [ספוילר] אלו הן 10 הדרכים שיעשו אותנו מאושרים יותר
1. קבלו את מה שיש (מהדהד לי קשות מביירון קייטי שגם לא המציאה את זה, אלא קיבלה השראה מתורות מזרח ידועות – עכשיו אני שואלת את עצמי, האם בעצם העובדה שאני קלות מבקרת את חוסר המקוריות של האמירה בספר זה הינה כשלעצמה אי קבלה של מה שיש?)
2. למדו לרצות את מה שיש לכם (ראה סוגריים סעיף 1)
3. היו כנים עם עצמכם (היוגה דיברה על אמיתיות וכנות, כבר לפני 5000 שנה, אבל זה בסדר שברברה מגלה לנו את זה, אני בטוחה שרובינו לא לגמרי מיישמים).
4. תחקרו את הסיפורים שלכם (הגורם מס 4 לסבל ולאומללות הוא הסיפורים המפחידים שאנחנו מספרים לעצמינו על החיים והעולם – לפחות כאן היא מביאה באופן גלוי את ביירון קייטי, ואת 4 השאלות המפורסמות שלה, ככלי הכי טוב שהיא מכירה לחקור את הסיפורים שלנו).
5. התעסקו בעיניינכם בלבד (במקום להתעסק בעינינים של אחרים, שיגרום לכם סבל, גם בנושא ההורות מדגישה ברברה, התייחסו לילדכם כאילו הם חבריכם הטובים ביותר, עזרו להם להגשים את חלומם. העצה הטובה ביותר שהיא מנדבת לנושא זה, להקשיב לילדים ולשחרר אותם. אם תנעלו אותם הם יברחו רחוק, אם תשחררו אותם סיכוי טוב שהם ישארו קרוב. אישית אני לא יודעת כמה בדוקה היא הגישה של להיות החבר הכי טוב של הילד שלך. יש לו חברים טובים, וממך הוא צריך הורות לא? אוקי אני ממשיכה הלאה)
6. לכו אחר לבכם ותשוקותיכם והשלימו עם התוצאות (כן, ללכת אחר שאנחנו רוצים לעשות ולא לפחד מהסתייגויות הסביבה... את המסר הזה, גם כך נדמה לי קטפתי כבר בסרטי הילדים של ילדותי).
7. עשו את הדבר הנכון ושאו בתוצאות (לא לחשוש מהתוצאות של המעשים לפני העשייה, חזלינו שדיברו על סוף מעשה במחשבה תחילה, לא כלולים בסעיף הזה. אבל היא מדברת על תעוזה, וכאן היא מביאה את סיפורה האישי להתנגדותה למלחמת וייטנאם שהוביל אותה לחפש מקלט מדיני בשוודיה. לא קל לעשות את הדבר הנכון היא אומרת, אבל זו הלהבה שלנו ועלינו לחפש את העשייה הזו גם ביום יום ע"ע גנדי).
8. התמודדו עם מה שניצב מולכם ותשכחו מכל השאר (לא להעמיס על המציאות את העתיד או העבר, ולהעצים בכך את הבעיה, אלא רק למה שקורה בהווה. שלא תבינו אותי לא נכון, אני מסכימה עם כל מילה וסעיף כמעט, רק הדרך בה הוא נכתב מטרידה אותי לכדי חוסר סבלנות בקריאה, ואני מתאזרת בסבלנות לסעיף הבא)
9. דעו כל דבר מהו (הגורם מס' 9 לסבל ולאומללות הוא הרצון להגיע לסיפוק מוחלט מחוויות יחסיות – ראה סוגריים בסעיף 8).
10. למדו לראות מעבר לזמניות (האמונה שאנחנו הופכים לשומדבר תהרוג אותנו היא טוענת).
והספר מסתיים בדפי תרגול.
אז דעתי על הספר הזה: מדריך לרוחני, למחפש המתחיל. אולי אם לא הייתי קוראת כל כך הרבה ספרי יוגה ופילוסופיה של המזרח, ומקשיבה למורים רוחניים כמו אקהרט טולה או אפילו ביירון קייטי, הייתי אומרת שיש לספר מה לעשות אצלי במדף. אבל זו אני. אני מנסה גם בד בבד להסיר את ההתנגדות הספציפית שלי לטקסט הפשטני לעיתים, ולקרוא מעבר, להזכר באמיתות, אז מה אם הן לא מקוריות?
אז מה אם הן כתובות בצורה שגורמת לי לחוסר סבלנות בקריאתן. הן אמיתות אוניברסאליות, בהן אני לא מפקפקת לרגע. וטוב להזכר בהן. והן באמת עוזרות להרגע, ולחיות יותר מתוך קבלה ואושר.
החלק הכי פאן בספר הוא הפסקה בו היא מדמיינת יחד איתנו "מה היה קורה אילו יותר ויותר אנשים היו מעדיפים לשבת בשקט, במקום לטייל, לעשות קניות, לצפות בטלויזיה או ללכת לסרט למשל? ...הרשו לי לבחון מה יקרה בתעשיית התיירות תחילה, אם אנשים יטיילו פחות, תעשיית התיירות כולה תוריד מהלך באופן דרסטי ותתנוון. התחבורה האווירית תצטמצם ומספר המכוניות בכבישים יפחת מאוד. אם יתמעטו כלי התחבורה, זיהום האוויר יפחת מייד. במצב זה נזדקק לפחות דלק, ולכן נהיה פחות תלויים ביצרניות הנפט במזרח התיכון. לכך עשויות להיות תוצאות פוליטיות (וחברתיות) מרחיקות לכת שישנו את תמונת העולם המדיני...." (עמ' 142).
תרבות הצריכה שמובילה את המודל שלנו לאושר: כאשר משהו יקרה אז יהיה מאושר (השלם את החסר). את זה חידד לי מרצה בTED, שהרצה על האושר.
ובכן אני שואלת את עצמי לסיכום – מה עדיף – ספר טוב בצורתו או ספר שמהותו טובה. ואני אומרת זה כמו האמירה אם עדיף להיות עשיר וחולה או עני ובריא... לטעמי: עשיר ובריא זו האופציה המנצחת...
שבוע הספר שמתרחש בימים אלו מביא אלי ספרים אלו ואני מביאה אליכם את דעתי הכנה... אם בעתיד תרצו לשמוע את דעתי הכנה שוב, אל תשכחו להרשם... (בצד ימין). עד לפעם הבאה..
