מים נשברים / אבי בידה
הרבה זמן לקרוא, אין לי מאז שאני אמא. ובכל זאת זוהי הפינה שבה אני מתייחדת עם עצמי ומחשבותי, ואני לא מוותרת. והנה הגיע לו בדיוק הספר שאליו פיללתי. (גילוי נאות: אנוכי עיצבתי את העטיפה לספר, וכך הגיע אלי ספר הביכורים המצויין הזה). אברהם בידה, הוא שם הסופר, מים נשברים הוא שם הספר.
הספר כולו סיפורים קצרים, על גבול המכתמים, לפעמים עם פאנץ' חזק ומבריק, ולפעמים ליריים ומעוררי מחשבה. אהבתי מאוד איך שהסופר מפסל את משפטיו, מביא אותם לדרגה של שלמות, בעיני.
מארג הדמויות שלו מזכיר לי את הסרט "תמונות קצרות" או שאולי עדיף לציין את המקור הסיפורי לסרט, ריימונד קארבר, אבל הוא לא הסופר היחידי שהספר הזה מזכיר לי.
בסיפור בשם "צלמן" כמו מתכתב הסופר עם עצמו, הלבוש בדמות אחרת אך דומה, בדומה לאופן בו בורחס היה מתכתב עם אני אחר, או אני עתידי שלו. אשר בסוף מתאחדים ברגע מסויים, שהוא מעין נקודת מפגש בין שתי הדמויות.
סיפורים מסתוריים, המתעתים בדמיון של הקורא, ובדמיון של הכותב. שום דבר אינו בטוח. בסיפור "השקט המושלם" מחפש הדובר את אביו.
"אתה יודע מה הבעיה שלך?" שואל אותו הרופא שלו, אחרי חודשים של הנהונים וחצאי משפטים על ספת הטיפולים, "הבעיה שלך שאתה רואה בכל אדם את האפשרות שהוא אביך! אבל," נשם כדי שאקלוט את דבריו, "כאשר האפשרות הזו מתנפצת לך ומתנדפת כמו ריח של בושם זול, אתה נותר עם חרדת הנטישה שלך, בסרחון של מקשת החיים, בשכרות האכזבה." שוב הפסיק לרגע והוסיף: "משם אתה יוצא לחפש מחדש."
הוא נעץ את הסכין. סובב אותה ושלף מתוך הפצע המדמם וחזר לשתיקה שלו..
הגיבור מדמיין את אביו בהזדמנויות שונות, והרופא שלו טוען שלא כל מה שהוא רואה זה באמת. מכאן מתחיל גם הקורא לפקפק, האם כל מה שכתוב הוא מציאותי? הזיה הדמיון של הגיבור שמשווע לאביו, הקולות והמסעות שהוא עובר ושומע. הכל מתחיל לתעתע גם בקורא.
אברהם בידה, מתעתע בקורא, והופך את קרביו בפואנטות, או משאיר אותו אפוף שובל קסום, בסיפוריו הליריים יותר, שמשאירים במצב של הרהור ושחזור, להבין האם באמת הבנתי את הסיפור, או שהכותב הצליח שוב לתעתע בי.
התיאורים הם תיאורים עמוקים אנושיים, הנשמעים כקול הנסיון, על אף ריבוי הדמויות שעל הכותב לשלוט בהם. ולעיתים בעלי הגיון פנימי של חלום.
ספר חזק וקולח.
בסיפור האחרון, הוא מספר על אדם שמרגיש שהוא עומד לעבור שינוי, הנה השינוי בא, הוא מתרחש ברגע הכתיבה ממש. בידה יוצר מתח כזה שהקורא משתוקק כבר לדעת מהו השינוי, אבל לא. עד סוף הסיפור לא נדע מהו השינוי המדובר, ולאט לאט אנחנו הופכים שותפים לשינוי, ואנחנו מדמיינים איך השינוי הזה מתרחש ממש כאן, עלינו, בתוכנו. העובדה שהסופר אינו טורח לפרט מהו השינוי מותירה את הסיפור פתוח דיו כדי שכל אחד ידמיין את השינוי שעבר עליו, כמו מחול שהולך ומתגבר כקרשצ'נדו עד לתו הסיום – ע-כשיו!
הרבה זמן לקרוא, אין לי מאז שאני אמא. ובכל זאת זוהי הפינה שבה אני מתייחדת עם עצמי ומחשבותי, ואני לא מוותרת. והנה הגיע לו בדיוק הספר שאליו פיללתי. (גילוי נאות: אנוכי עיצבתי את העטיפה לספר, וכך הגיע אלי ספר הביכורים המצויין הזה). אברהם בידה, הוא שם הסופר, מים נשברים הוא שם הספר.
הספר כולו סיפורים קצרים, על גבול המכתמים, לפעמים עם פאנץ' חזק ומבריק, ולפעמים ליריים ומעוררי מחשבה. אהבתי מאוד איך שהסופר מפסל את משפטיו, מביא אותם לדרגה של שלמות, בעיני. מארג הדמויות שלו מזכיר לי את הסרט "תמונות קצרות" או שאולי עדיף לציין את המקור הסיפורי לסרט, ריימונד קארבר, אבל הוא לא הסופר היחידי שהספר הזה מזכיר לי.
בסיפור בשם "צלמן" כמו מתכתב הסופר עם עצמו, הלבוש בדמות אחרת אך דומה, בדומה לאופן בו בורחס היה מתכתב עם אני אחר, או אני עתידי שלו. אשר בסוף מתאחדים ברגע מסויים, שהוא מעין נקודת מפגש בין שתי הדמויות.
סיפורים מסתוריים, המתעתים בדמיון של הקורא, ובדמיון של הכותב. שום דבר אינו בטוח. בסיפור "השקט המושלם" מחפש הדובר את אביו.
"אתה יודע מה הבעיה שלך?" שואל אותו הרופא שלו, אחרי חודשים של הנהונים וחצאי משפטים על ספת הטיפולים, "הבעיה שלך שאתה רואה בכל אדם את האפשרות שהוא אביך! אבל," נשם כדי שאקלוט את דבריו, "כאשר האפשרות הזו מתנפצת לך ומתנדפת כמו ריח של בושם זול, אתה נותר עם חרדת הנטישה שלך, בסרחון של מקשת החיים, בשכרות האכזבה." שוב הפסיק לרגע והוסיף: "משם אתה יוצא לחפש מחדש."
הוא נעץ את הסכין. סובב אותה ושלף מתוך הפצע המדמם וחזר לשתיקה שלו..
הגיבור מדמיין את אביו בהזדמנויות שונות, והרופא שלו טוען שלא כל מה שהוא רואה זה באמת. מכאן מתחיל גם הקורא לפקפק, האם כל מה שכתוב הוא מציאותי? הזיה הדמיון של הגיבור שמשווע לאביו, הקולות והמסעות שהוא עובר ושומע. הכל מתחיל לתעתע גם בקורא.
אברהם בידה, מתעתע בקורא, והופך את קרביו בפואנטות, או משאיר אותו אפוף שובל קסום, בסיפוריו הליריים יותר, שמשאירים במצב של הרהור ושחזור, להבין האם באמת הבנתי את הסיפור, או שהכותב הצליח שוב לתעתע בי.
התיאורים הם תיאורים עמוקים אנושיים, הנשמעים כקול הנסיון, על אף ריבוי הדמויות שעל הכותב לשלוט בהם. ולעיתים בעלי הגיון פנימי של חלום.
ספר חזק וקולח.
בסיפור האחרון, הוא מספר על אדם שמרגיש שהוא עומד לעבור שינוי, הנה השינוי בא, הוא מתרחש ברגע הכתיבה ממש. בידה יוצר מתח כזה שהקורא משתוקק כבר לדעת מהו השינוי, אבל לא. עד סוף הסיפור לא נדע מהו השינוי המדובר, ולאט לאט אנחנו הופכים שותפים לשינוי, ואנחנו מדמיינים איך השינוי הזה מתרחש ממש כאן, עלינו, בתוכנו. העובדה שהסופר אינו טורח לפרט מהו השינוי מותירה את הסיפור פתוח דיו כדי שכל אחד ידמיין את השינוי שעבר עליו, כמו מחול שהולך ומתגבר כקרשצ'נדו עד לתו הסיום – ע-כשיו!
