תיבת רבניצקי / אריה דינור

תיבת רבניצקי, על שם משפחתו של הגיבור

עולמו של רוני, מילדות ועד בגרות, מלווה אנקדוטות לרוב משעשעות. מעין סיפור חניכה.

רוני מתחשבן עם עברו, עם הקיבוץ, עם הנשים בחייו, אבל אולי מתחשבן זו לא המילה הנכונה. הוא מתעד בחן ובהומור את המעללים שלו ושל סבא בפרק על הילדות, שלו ושל נשיו בפרק על השותפה, וממשיך בהתחשבנות עצמית בפרק של דוד (הפסיכיאטר שנשקר ונקרא לו פסיכולוג, כדי שלא תדבק בו הסטיגמה). במסע הזה הוא עובר תחנות רבות, עד שבסוף הוא מוצא את האהבה, בדמותה של לימור, שאיתה הוא מרגיש שליו ושלם.

הספר נפתח במילים: "בלילות התעוררתי בבית היתומים של הקיבוץ"... כוונתו כמובן לבית התינוקות בו לא הייתה תשומת לב בלילה. הוא ברח כמה פעמים לבית הוריו עד שנרדם על השטיח של מפתן ביתם. אז הבינו מה עובר על בנם והחליטו לצאת מן הקיבוץ. ברגע הזה החלה סוף סוף ילדותו.

ולמרות זאת כילד חש מאוד בוגר. ואף זה מתבטא בכתיבתו בחלק זה של הילדות. כקוראת ציפיתי למעט יותר כניסה למוחו של הילד, ואילו אריה כותב יותר כמבוגר הנזכר בחייו של הילד. בעמוד 27 לעומת זאת אני נתקלת בקטע הילדי הטוב הבא:

"העישון יביא לי את הסרטן." אמר אבא.


"החיה שבים?" התפלאתי.


"לא, זו מחלה טרמינלית." אמר אבא.


"מה זה טרמינלית?" שאלתי.


"סופנית," הסביר. "כזו שגומרת אותך בזמן קצר."


"אז תפסיק לעשן." הצעתי.


אבא ליטף לי את הראש ואמר, "הצעה טובה." (עמוד 27)

דמויות הסבא המשעשע, שיכול להעמיד פנים כאילו הוא לוקח את רוני לחו"ל אבל בעצם לוקח אותו לסיבוב בעיר וחוזר הביתה, אבל נצבע בצבעים של הרפתקן בעיני נכדו, ודמות האב שהיה פרטיזן במלחמה והשתמש בכישוריו כדי להגן על בנו -  מעצבות את דמותו. במיוחד כיוון שהלה ניצל את כישוריו שרכש במלחמה כדי להגן על בנו מבריונים.

דרך נעורים וצבא מגיע רוני לפרק עיקרי ועסיסי בחייו- תל אביב. הוא שוכר דירה עם שותפה מעצבנת, לומד באוניברסיטה וחוקר את החיים דרך מנעמי גופן של הנשים.

מעניין שדווקא עם השותפה יש לו מערכת יחסים שהכי מזכירה חיי נישואין, ולא בקטע הטוב שלהם. הוא משאיר כוס בכיור והיא אחריו ממלאה את הכוס מים כהכנה לשטיפה. היא בחייה מתעכבת ולא ממומשת והוא פוחד שיידבק בו משהו ממנה – הרי למרות שהוא מרגיש טוב גם הוא עדיין לא ממומש...

"מה הספר האחרון שקראת?" ניסתה השותפה לפתח שיחה.


"אני לא רוצה לשתף אותך, כי את רק יודעת להעביר ביקורת ולשאול שאלות לא במקום." עניתי לה.


השותפה קמה ויצאה בהפגנתיות מהמטבח. קיללתי אותה בצאתה. הייתה לה יכולת מדהימה לקלקל לי את מצב הרוח בבקרים. (עמוד 161)

דווקא אפשר ללמוד הרבה עשה ועל תעשה ביחסים זוגיים מהלך הרוח שבין רוני לבין השותפה שלו, תובנות על חשיבה גברית ונשית ליוו אותי במהלך הספר.

רוני מהרהר על נושאים שברומו של עולם, מדע, דת מדינה ובטחון, עד שלפתע אביו מת ובחורה זרקה אותו במקביל... זה פותח אצלו פער כזה שהוא נכנס לדכאון. הוא מתחיל טיפול ופותח פצעים מעברו. המטפל דוד אומר לו שמטופל אחד שלו אף תבע את הקיבוץ והגדיר את עצמו כניצול קיבוץ... (עמוד 242). רוני הופך את אבני היסוד שבנו אותו בטיפול, ונאחז באחיינו, אחותו והמטפל שלו, כשליחי החיים, ובוחר בחיים.

הסימן שלו לתחילת היציאה מהדכאון הינו שובה של זקפת הבוקר. הוא נוסע לארה"ב כדי לנער ממנו את השאריות האחרונות של הדאון, ופוגש את דבי, אחותו של חבר מהצבא, בלונדינית חטובה שרוכבת על הרלי דייוידסון שהייתה פעם מעודדת, וכל שהותו שם לא רק שהוא מנהל איתה רומן פרוע, גם עם כל החברות שלה. לא רק שזה בסדר מבחינתה היא אפילו מעודדת אותו לכך.

אחרי כן שהוא יפגוש חזרה בישראל אהובה ישראלית – לימור, במפגש עם חברה טובה שלה, שקינאה בה שיש לה את רוני, הוא יאמר לעצמו, "אילו היינו עכשיו באמריקה הייתה לימור, כמו דבי, נותנת לי להזדיין עם חברתה". (עמוד 324).

שזה נשמע כמו בערך הפנטזיה של כל גבר. בכלל לדעתי הספר הזה יהיה סרט טוב, והצורה שהוא כתוב מעלה לי ויז'ואל של איך הוא יוכל להיות ערוך. מעין מניפסט של גבר ישראלי טיפוסי, עם החום של המזרח התיכון אבל בעינינו מלח הארץ, ניצול קיבוץ מילואימניק נלהב, זיין לתפארת ואוהב ילדים ואישה אחת בסופו של דבר...

להתחתן / אליזבת גליברט. להתחתן או לא להתחתן - זו השאלה....

להתחתן / אליזבת גילברט

את מסע הנישואין הפרטי שלה, פוצחת גילברט מנקודת המבט הבאה: היא לאחר גירושים טראומטים בעברה, חמש שנים לאחר מכן בערך, היא מאוהבת שוב. בן זוגה, פליפה, ברזילאי בעל דרכון אוסטרלי, הינו איש עסקים המתעסק באבני חן, הנוהג ליסוע תכופות לארה"ב לנסיעות עסקים. גם הוא אחרי גירושים לא נעימים. השניים מכירים בבאלי, פליפה מוותר על פיסת העדן שכבש לו שם, למען אהבתו החדשה. שניהם נכנסים לתקופות קצרות של כשלושה חודשים לארה"ב מנצלים את ויזת התייר שמקבל פליפה בכל פעם, ולאחר יוצאים למקום אחר ושוב חוזרים.

הם חיים יחד את חייהם הלא קונבנציונאלים הכוללים מידה לא מועטה של נדודים מתוך בחירה. באחת מהנסיעות הללו, פליפה נעצר, ואינו מורשה יותר להכנס בשערי ארה"ב. שם, קצין ההגירה טום, יועץ לבני הזוג להתחתן: "'לא ברצינות – מה הבעיה?' – אמר הקצין טום. 'ברור שאתם כבר חיים יחד. ברור שאתם אוהבים אחד את השני, אתם לא נשואים לאף אחד אחר...'" (עמ' 30)

הזוג מספר לקצין ששניהם אחרי גירושים איומים. הקצין מגלה אמפטיה וממשיך להעלות פתרונות אפשריים:"'טוב, אתם תמיד יכולים לחתום על הסכם טרום-נישואים, זאת אומרת אם אתם מודאגים מהבלגן הכלכלי של גירושים נוספים. ואם יש סוגיות ביחסים שמטרידות אותכם, אולי כדאי שתלכו לייעוץ.'"

בייאושה מציעה לפתור את הבעיות בכך שתשא את פליפה במקום, אבל זה אינו מסתמן כפתרון ריאליסטי, כיוון שהדרך אל הויזה רצופה מהמורות חתחתים ועורכי דין. הזוג נאלץ להפרד זמנית, ולהבטיח אחד לשני ש"הם אוהבים אחד את השניה כל כך עד שהם מוכנים להתחתן שוב".

באותו רגע מכונן, מבינה גילברט, שנפרדת מאהובה, שעליה להשלים עם מוסד הנישואים, ודרכה לעשות זאת היא מעין מחקר אנתרופולוגי חוצה יבשות ותרבויות, על מוסד הנישואים בכללותו. עיקר מחקרה מתרכז בנישואי בחירה מערביים.

היא מעלה עובדות מרתקות ומעניינות לגבי המוסד הזה, ומחפשת מבין כל בדלי האינפורמציה הרבים, את הדרך שלה להשלים עם הרעיון, שהיא עומדת להתחתן.

לאחר היסטוריה ארוכה ומפרכת בה היא מבינה וחוקרת את אורח חייהם של הנישאים, ומגיעה למסקנה מתוך הסטטיסטיקות שלאורך ההיסטוריה, גברים הם אלו שמוסד זה מועיל ביותר לאיכות החיים שלהם, ואילו ההפך הנכון כלפי נשים. היא מנסה להבין מדוע אם כן נשים מחזיקות בחלום החתונה הלבנה, וחוקרת גם את הנפש הנשית בהקשר הזה.

ולקראת סוף מחקרה היא נתקלת בחיבור מאת שמרן בשם מאונט, הפורש את התיאוריה כי הנישואין הם מוסד חתרני. "'המשפחה היא ארגון חתרני. למעשה, זהו הארגון החתרני האולטימטיבי העקבי היחיד...' מאונט טוען שהיות שזוגות מאוהבים מתאחדים מסיבותיהם הפרטיות העמוקות, והיות שהזוגות האלו יוצרים חיים חשאיים בתוך האיחוד, הם מאיימים ממהותם על כי מי שרוצה לשלוט בעולם. סמכויות למרבה תסכולן, מעולם לא הצליחו לשלוט לחלוטין או אפילו לפקח, על האינטימיות החשאית ביותר השוררת בין אנשים שישנים יחד על בסיס קבוע.' (עמ' 273).

עמדת מוצא זו מניחה את דעתה, במקביל פליפה מקבל סוף סוף את האישור להגיע לארה"ב בתור ארוסה, והם עושים את הטקס בחברת משפחתם למרות האינסטינקט הראשוני שלהם לעשות זאת כמה שיותר בחשאי. דעותיהם משתנות ככל שהם חוקרים את הנושא. ומשפחתם גם תורמת מתפיסתה לדיון המחליט על איך צריכים נישואיהם להתבצע – כמו שאומרת דודניתה הקטנה של גילברט, נישואים ללא שושבינה הם לא נישואים אמיתיים.

אני קוראת ספר זה במקביל למסע הפרטי שלי עם בן זוגי, שאיננו ישראלי ואנו נתקלים בקשיים מול הבירוקרטיה הישראלית האטומה. שנינו היינו מעדיפים שלא להתחתן ואיננו מרגישים בצורך לבצע את הטקס כדי לבטא את האהבה שלנו, אולם הבירוקרטיה מובילה אותנו לאולם הנישואין בקפריסין, ופותרת את הלחץ המיידי שלנו מול רשויות ההגירה בישראל. כך שאני מאמצת בחום את אותה עמדה אותה מאמצת גילברט בנוגע למשפחה כמוסד חתרני, ובסוף גם אני ובן זוגי מתרגשים בטקס הצנוע שלנו בקפריסין, עם הבוקה השאול מהכלה שלפני בתור...

זהו מסע פרטי שאני וגילברט ניהלו כל אחת בחייה שלה, ואולי יש כאן לעורר מחשבה על המשפחה החדשה, ואיך צריך לאפשר לה להתנהל בעולם בו ג'ון לנון ביקש מאיתנו לדמיין עולם שבו אין גבולות בין הארצות, וכולנו חיים כשלם...

אירמה / משה מילר

אירמה היא אישה חכמה, שיודעת להשתמש בתושיה ובנשיות שלה לטובת קידום עניינים חשובים. אני חושבת שיש בהחלט מה ללמוד ממנה, והיא בהחלט יכולה להיות דמות המהווה השראה בחיים, בייחוד של נשים. אבל לא רק, משה מילר, נשוי לביתה של אירמה, אהב כל כך את הדמות ואת מטבעות הלשון המשעשעים בעברית הקלוקלת שלה, (כמו שהוא קורא לשפתה אירמאנית) עד שכתב את הספר הזה,  והאמת – אי אפשר שלא לצחוק בקול רם מהשגיאות החינניות שלה.

אירמה מתחילה את מסעה, ברדאוץ, בוקובינה, שהיתה פעם טריטוריה אוסטרית אבל שייכת לרומניה, בדרכה לבוקרשט ללמוד. פרה-מלחמת העולם השניה.

"חיכוך גלגלי הקרונות במרווחים שבין חיבורי הפסים משמיע צליל מונוטוני, ודהרת הרכבת נושאת עמה מנגינת נקישות קצבית, הנדמית באוזני האישה כחזרה מתמשכת על ראשי התיבות של תאגיד הרכבות הרומני –  'קלאה פראלה רומניה': צ'ה-פה-רה, צ'ה-פה-רה"

הספר מחולק בצורה כזו שפעם אירמה מספרת את סיפורה בישראל, ופעם המספר מספר את סיפורה עוד באירופה. החלקים בהם המספר מספר, כדוגמת הציטוט הנל מעמ' 17, מצטיינים בלשון ציורית, עשירה, מצלולית, שהזכירה לי לפעמים את תחושת המתק שהייתי מקבלת מהשפה כשקראתי ספרים של עמוס עוז.

החלקים שבהם אירמה מספרת את קורותיה בישראל, מצטיינים בעסיסיות הרומנית, מתובלים כמו קבב רומני נימוח בפה או מנה אחרת מהקוויזין, שאירמה והמשפחה נהגו להסב את טיולי השבת המשפחתיים שלהם בארץ סביבם. "בגלל כל המשפחה עכשיו יחד ביזראל היינו רואים אחד לשני הרבה, ומתי לא רואים מדברים הרבה בטלפון. אפילו שכולנו עבדנו הרבה שעות, הוויקאנד עשינו כל הזמן ביחד". (עמוד 41). עצם העובדה שלא היה סיפק בידה ללמוד עברית כיון שישר שהגיעה לארץ החלה לעבוד "בבנגדם" (בנק הדם) בקפלן, אבל זה לא עצר בעדה, ולא אכפת היה לה שכולם "עושים סהוק" (עושים צחוק) מאיך שהיא מדברת.

משה מילר רוקם ביד אמונה בהרבה חוטים עדינים את סיפורה של אירמה ומשפחתה באירופה. היא ואחותה גרו במרכז בוקרשט ולכן ניצלו מפשיטות ופוגרומים, אבל משפחתה היתה פחות ממוזלת ובני המשפחה נתפסו ונשלחו למחנות עבודה מאמללים.

אירמה משמתמשת בתושייתה הרבה, ומנתבת התאהבות של קצין בה, לחילוץ משפחתה ממחנות העבודה. בעלה סנדו, שהינו פעיל בתנועה  קומוניסטית נחקר פעמים אינספור עם התקדמות המלחמה, לאחר שהולאמו נכסיהם, הם נאלצים לחלוק את דירתם עם משפחה שצוותה אליהם, וצוטטה להם בכל צעד, יחד עם שוערת הבניין שמדווחת על כל צעדיהם ל"סקוריטטה", "החיים התנהלו כמלחמת קיום במציאות הזויה מאוימת תדיר, שרק תקווה אחת נותרה בה: העליה לישראל" (עמוד 186)

ולמרות שבני משפחתה מקבלים אישור עלייה לארץ אירמה סנדו וביתם מיקה, נאלצים לחכות שנים נוספות כדי לקבלו.

יום אחד, היא מקבלת מכתב, בטעות לכתובת אמה, שבה מופיעים 4 שמות מאושרי עליה לארץ, אמה, היא בעלה ובתה. "היא התיישבה בעודה רועדת, על כיסא סמוך וניסתה לעכל את המתרחש. איך זה יכול להיות? הרי סנדו נתון במעצר, ואין סיכוי שה'סקוריטטה' יאשר את יציאתו מרומניה. קיימת אפוא רק אפשרות אחת: אירעה כאן טעות בירוקרטית. נתק ביד ימין שהנפיקה את התעודות ליד שמאל, המשחררת את סנדו לחופשת בית קצרה מה'מעצר לצרכי חקירה'...במהרה הגיעה למסקנה המתבקשת:...צירוף המקרים הנדיר מכתיב רק אפשרות אחת: היום יוצאים מרומניה!". (עמוד 193)

אבל זה כמובן לא כל כך פשוט, למרות האישור הנכסף יש צורך באישורי יציאה מרומניה, וכניסה לארצות שבדרך, כסף וכו'... אירמה חושבת מהר, והמשפחה יוצאת להרפתקת הרכבת של חייהם, בדרכם הנכספת לישראל, אפילו ש"ביזדראל הכל דזרט ואין אפילו עץ אחד לתלות את עצמך".

מאותו רגע שהם יוצאים לדרך, אני בולעת את הדפים ואחוזה בהם כמו בסרט מתח משובח, שבו אי אפשר לצאת מהסיפור עד שזה לא מגיע לפתרונו.

אירמה, ספר חדש שיצא בהוצאת רימונים, מפתיע ברמת הטיב שלו, והקתרזיס שהוא מספק. אירמה הגיבורה, העברית כגיבורת משנה, אירופה וישראל בתפקיד ניצבות, והחושניות של הריחות הצלילים המלבושים והמנהגים, שמלווים את הקורא, עוד מאירופה.

יצאתי בתחושת התעלות בסופו. מומלץ בחום רב!



                                                                                                                                                                           

נסיכת הסטוצים – לילי ברגמן - ספר חדש

הגיבורה של הספר, יסמין, אישה תל אביבית צעירה, בטיפול פסיכולוגי וחולת מותגים, (נשמע כמעט כמו רוב החברות שלי, ואולי גם קצת כמוני) בעלת קריירה מבטיחה בעיתונות, נותרת להתמודד עם הדבר העיקרי בחיים שעוד חסר לה – אהבה וזוגיות. תקומנה בנות תל אביב בגילאי 25-35 שלא מתמודדות בדיוק עם הנקודה הכואבת הזאת בחייהן...

היא כל כך נואשת, שכשהפסיכולוגית שלה יעל מציעה לה סטוץ כדרך לפתור את הקונטרול פריקיות באישיות שלה, במיוחד לכל הקשור בהתקדמות במערכות יחסים, היא למרות ההיסוסים קופצת על ההצעה.

המועמד לא מאחר להגיע, והוא למרות שנתוניו החיצוניים מבטיחים (רופא וכאלה) היא שומעת עליו דברים מבאסים מהחברה הכי טובה שלה, שהיא גם קולגה שלו. ניר לעומת זאת, מצליח להפריך לאט ובלי להיות מודע לכך, את כל הפחדים והמשוכות שהנסיכה מציבה, ומבלי משים מצטייר יותר ויותר כאביר הקלאסי, או כמו שהיא קוראת לו בסיפור – רופא וג'נטלמן, או בהזדמנות אחרת רופא קפה (המשקה האהוב).

ניר מציע לה לקפוץ בספונטאניות לוינה וזה מקפיץ לגיבורה שלנו את השדים המשפחתיים של אביה ניצול השואה, ובד בבד עם הקלילות של הכתיבה, ההומור, והמותגים השזורים, קצת כמו קארי ברדשו בסקס והעיר הגדולה, הגיבורה שלנו מתמודדת עם הנושאים המכאיבים של זהותה, האישית, הלאומית והנשית תוך הומור אירוניה, קלילות ואופנתיות. או בקיצור המרכיבים הקסומים שעושים את האישה.

כמו תמיד, בספר, מה שמעניין הוא פחות על מה נכתב אלא איך נכתב, וכאן היופי של העט הקלה של לילי ברגמן נכנס למשחק:

היא מתיישבת בבית קפה – לשתות את הסם המרגיע – קפה, ונתקלת במלצרית עם קול באריטון גברי שפוקדת עליה לפנות את המקום השמור שהתיישבה בו והיא נעמדת על הרגליים האחוריות:

"תשמעי, גברת מלצרית אינטרנשיונל... את לא תלמדי אותי מה זה קפה אמיתי,ומה לא! זכותי להזמין מה שבא לי ואיך שבא לי. התפקיד שלך הוא לשרת אותי, ולהגיד תודה, סליחה ובבקשה! ואם כבר מדברים על שירות, אז למען הסדר הטוב, יש לי הצעת ייעול - למה שלא תתחילו ללכת עם תגים שיצויין בהם הג'נדר שבו אתם נמצאים בכל רגע נתון? זה מאוד יקל על הלקוחות הנבוכים להחליט באיזה שפה לפנות אליכם! ובכלל איך הגעת לעבוד כאן? אני משערת שהיתה מודעה בעיתון דרוש/ה מלצר/ית והגעת למסקנה שאת שאתה עונים על כל הדרישות..."

לפתע באמצע הספר ההילוך של הסיפור הופך מנסיעה עירונית לנסיעה על הכביש המהיר, ואני נאחזת בדפים ובשטף של המילים, כשאני יושבת על כסא לא נוח, והספר מונח לי על הברכיים.

עושה רושם שמתחת לפני השטח צצים אלמנטים נוספים מעל לסיפור הרומנטי והאישי. רמת הזהות האישית והלאומית שלנו מבצבצת דרך סיפורי החיים האישיים של הגיבורים והקורות אותם.

ישנם קווים אוטוביוגרפיים ברורים ברומן נסיכת הסטוצים, גם אם הסיפור כולו בדוי: הסופרת חייתה בווינה שבע עשרה שנה ושימשה כתבת בכירה מטעם "ידיעות אחרונות" שם, עבודה שאפשרה לה לראיין נסיכים, שליטים, מנהיגים, וגם ניאו-נאצים ונפגעיהם. גם היא כמו הגיבורה בת לניצול שואה, שהיה באושוויץ ובמאטהאוזן. מכאן והלאה הכל בדיה. או שלא.

נתקלתי בספר הזה, פעם בחנות, ועלי להודות שהשם לא פיתה אותי לקנות. כמו באמרה הידועה, הפעם הקנקן לא מעיד על תוכנו - דרך המקרה ואזכור בסופשבוע של מעריב, הוביל אותי בחזרה אל הספר הזה ואני רוצה להגיד שאני דווקא שמחה. הקלילות של הטקסט מחד והעומק שלו מאידך יחד עם פרצי הצחוק שהוא מדי פעם מביא על הקורא, יעשו את הספר הזה שווה את הזמן שהוקדש לו.