להתחתן / אליזבת גליברט. להתחתן או לא להתחתן - זו השאלה....

להתחתן / אליזבת גילברט

את מסע הנישואין הפרטי שלה, פוצחת גילברט מנקודת המבט הבאה: היא לאחר גירושים טראומטים בעברה, חמש שנים לאחר מכן בערך, היא מאוהבת שוב. בן זוגה, פליפה, ברזילאי בעל דרכון אוסטרלי, הינו איש עסקים המתעסק באבני חן, הנוהג ליסוע תכופות לארה"ב לנסיעות עסקים. גם הוא אחרי גירושים לא נעימים. השניים מכירים בבאלי, פליפה מוותר על פיסת העדן שכבש לו שם, למען אהבתו החדשה. שניהם נכנסים לתקופות קצרות של כשלושה חודשים לארה"ב מנצלים את ויזת התייר שמקבל פליפה בכל פעם, ולאחר יוצאים למקום אחר ושוב חוזרים.

הם חיים יחד את חייהם הלא קונבנציונאלים הכוללים מידה לא מועטה של נדודים מתוך בחירה. באחת מהנסיעות הללו, פליפה נעצר, ואינו מורשה יותר להכנס בשערי ארה"ב. שם, קצין ההגירה טום, יועץ לבני הזוג להתחתן: "'לא ברצינות – מה הבעיה?' – אמר הקצין טום. 'ברור שאתם כבר חיים יחד. ברור שאתם אוהבים אחד את השני, אתם לא נשואים לאף אחד אחר...'" (עמ' 30)

הזוג מספר לקצין ששניהם אחרי גירושים איומים. הקצין מגלה אמפטיה וממשיך להעלות פתרונות אפשריים:"'טוב, אתם תמיד יכולים לחתום על הסכם טרום-נישואים, זאת אומרת אם אתם מודאגים מהבלגן הכלכלי של גירושים נוספים. ואם יש סוגיות ביחסים שמטרידות אותכם, אולי כדאי שתלכו לייעוץ.'"

בייאושה מציעה לפתור את הבעיות בכך שתשא את פליפה במקום, אבל זה אינו מסתמן כפתרון ריאליסטי, כיוון שהדרך אל הויזה רצופה מהמורות חתחתים ועורכי דין. הזוג נאלץ להפרד זמנית, ולהבטיח אחד לשני ש"הם אוהבים אחד את השניה כל כך עד שהם מוכנים להתחתן שוב".

באותו רגע מכונן, מבינה גילברט, שנפרדת מאהובה, שעליה להשלים עם מוסד הנישואים, ודרכה לעשות זאת היא מעין מחקר אנתרופולוגי חוצה יבשות ותרבויות, על מוסד הנישואים בכללותו. עיקר מחקרה מתרכז בנישואי בחירה מערביים.

היא מעלה עובדות מרתקות ומעניינות לגבי המוסד הזה, ומחפשת מבין כל בדלי האינפורמציה הרבים, את הדרך שלה להשלים עם הרעיון, שהיא עומדת להתחתן.

לאחר היסטוריה ארוכה ומפרכת בה היא מבינה וחוקרת את אורח חייהם של הנישאים, ומגיעה למסקנה מתוך הסטטיסטיקות שלאורך ההיסטוריה, גברים הם אלו שמוסד זה מועיל ביותר לאיכות החיים שלהם, ואילו ההפך הנכון כלפי נשים. היא מנסה להבין מדוע אם כן נשים מחזיקות בחלום החתונה הלבנה, וחוקרת גם את הנפש הנשית בהקשר הזה.

ולקראת סוף מחקרה היא נתקלת בחיבור מאת שמרן בשם מאונט, הפורש את התיאוריה כי הנישואין הם מוסד חתרני. "'המשפחה היא ארגון חתרני. למעשה, זהו הארגון החתרני האולטימטיבי העקבי היחיד...' מאונט טוען שהיות שזוגות מאוהבים מתאחדים מסיבותיהם הפרטיות העמוקות, והיות שהזוגות האלו יוצרים חיים חשאיים בתוך האיחוד, הם מאיימים ממהותם על כי מי שרוצה לשלוט בעולם. סמכויות למרבה תסכולן, מעולם לא הצליחו לשלוט לחלוטין או אפילו לפקח, על האינטימיות החשאית ביותר השוררת בין אנשים שישנים יחד על בסיס קבוע.' (עמ' 273).

עמדת מוצא זו מניחה את דעתה, במקביל פליפה מקבל סוף סוף את האישור להגיע לארה"ב בתור ארוסה, והם עושים את הטקס בחברת משפחתם למרות האינסטינקט הראשוני שלהם לעשות זאת כמה שיותר בחשאי. דעותיהם משתנות ככל שהם חוקרים את הנושא. ומשפחתם גם תורמת מתפיסתה לדיון המחליט על איך צריכים נישואיהם להתבצע – כמו שאומרת דודניתה הקטנה של גילברט, נישואים ללא שושבינה הם לא נישואים אמיתיים.

אני קוראת ספר זה במקביל למסע הפרטי שלי עם בן זוגי, שאיננו ישראלי ואנו נתקלים בקשיים מול הבירוקרטיה הישראלית האטומה. שנינו היינו מעדיפים שלא להתחתן ואיננו מרגישים בצורך לבצע את הטקס כדי לבטא את האהבה שלנו, אולם הבירוקרטיה מובילה אותנו לאולם הנישואין בקפריסין, ופותרת את הלחץ המיידי שלנו מול רשויות ההגירה בישראל. כך שאני מאמצת בחום את אותה עמדה אותה מאמצת גילברט בנוגע למשפחה כמוסד חתרני, ובסוף גם אני ובן זוגי מתרגשים בטקס הצנוע שלנו בקפריסין, עם הבוקה השאול מהכלה שלפני בתור...

זהו מסע פרטי שאני וגילברט ניהלו כל אחת בחייה שלה, ואולי יש כאן לעורר מחשבה על המשפחה החדשה, ואיך צריך לאפשר לה להתנהל בעולם בו ג'ון לנון ביקש מאיתנו לדמיין עולם שבו אין גבולות בין הארצות, וכולנו חיים כשלם...