ספרים מומלצים לקראת שבוע הספר

כמה ספרים שהתמזל  מזלי להכיר בשנה האחרונה (2009-2010) כולם קשורים בנשים, נשיות, גיבורות נשיות או נשים כותבות..   







1. שער הרחמים / דורית זילברמן (ידיעות אחרונות 191 עמ') -  דרך עיני שני הילדים – אברם ועאטף מסופר סיפור אהבה. הסיפור מהדהד עם סיפור הגר – והוא מדבר על נחמן ואשתו רחל, והעוזרת הודא. לוקיישן: שכונת שעריים ברחובות 1936. הילדים רוקמים דרך עיניהם סיפור שיחד עם ההיבטים הרגשיים שלו יכול לשמש כעין מבט רענן על שרשי הסכסוך בארץ. דרך החוויות הנרקמות בין הילדים – כמו למשל כדורגל סמרטוטים, או רגעים בהם הם מלמדים אחד את השני את השפה – צצה היד הקוסמת של המחברת... הילד אברם ומחשבותיו: "אמא מסמנת לי לבוא לשבת לידה. אמא שוכבת. עיניים עצומות. שיער שחור מפוזר על הכרית. הפנים שלה חרושי קמטים כמו שאומרים. אני חושב על האמירה הזו קצת. אמא שלי כמו אדמה רכה שחרשו לה את הלחיים ואת המצח. איזה סוס הוביל את המחרשה על הפנים של אמא שלי. או אולי היה זה חמור?" שער הרחמים>>



2.    להתחתן / אליזבת גילברט (זמורה ביתן 303 עמודים) - את מסע הנישואין הפרטי שלה, פוצחת גילברט מנקודת המ הבאה: היא לאחר גירושים טראומטים בעברה, חמש שנים לאחר מכן היא מאוהבת שוב. בן זוגה, פליפה , הינו איש עסקים ברזילאי המתעסק באבני חן, גם הוא אחרי גירושים לא נעימים. השניים מכירים בבאלי, והוא מוותר על פיסת העדן שכבש לו שם, למען אהבתו החדשה. הם מחליטים להתחתן בלית ברירה עקב בעיות הגירה פרטיות, וגילברט פוצחת בסע על מנת לברר לעצמה את מהותו של המוסד הזה שהיא בשעריו – נישואים. לאחר היסטוריה ארוכה ומפרכת בה היא מבינה וחוקרת את אורח חייהם של הנישאים, ומגיעה למסקנה מתוך הסטטיסטיקות שלאורך ההיסטוריה, גברים הם אלו שמוסד זה מועיל ביותר לאיכות החיים שלהם, ואילו ההפך הנכון כלפי נשים. היא מנסה להבין מדוע אם כן נשים מחזיקות בחלום החתונה הלבנה, וחוקרת גם את הנפש הנשית בהקשר הזה. במסעה היא מגיעה לספר המתייחס למוסד הנישואין בדרך שמוצאת חן בעיניה ומאפשרת לה להשלים עם העובדה שהיא מתחתנת... לביקורת המלאה>>

3.    נסיכת הסטוצים  / לילי בנקל-ברגמן (אסטרולוג 268 עמ') -  הגיבורה של הספר, יסמין, אישה תל אביבית צעירה, בטיפול פסיכולוגי וחולת מותגים, (נשמע כמעט כמו רוב החברות שלי, ואולי גם קצת כמוני) בעלת קריירה מבטיחה בעיתונות, נותרת להתמודד עם הדבר העיקרי בחיים שעוד חסר לה – אהבה וזוגיות. תקומנה בנות תל אביב בגילאי 25-35 שלא מתמודדות בדיוק עם הנקודה הכואבת הזאת בחייהן... עושה רושם שמתחת לפני השטח צצים אלמנטים נוספים מעל לסיפור הרומנטי והאישי. רמת הזהות האישית והלאומית שלנו מבצבצת דרך סיפורי החיים האישיים של הגיבורים והקורות אותם. אחלא ספר לחופש! לביקורת המלאה>>

4.     אירמה / משה מילר (רימונים 221 עמ') -  הספר מחולק בצורה כזו שפעם אירמה מספרת את סיפורה בישראל, ופעם המספר מספר את סיפורה באירופה. החלקים בהם המספר מספר, מצטיינים בלשון ציורית, עשירה, מצלולית, החלקים שבהם אירמה מספרת את קורותיה בישראל, מצטיינים בעסיסיות הרומנית, מתובלים כמו קבב רומני נימוח בפה או מנה אחרת מהקוויזין הרומני.  כשהמשפחה מקבלת סוף סוף אישור עליה לארץ, למרות שבעלה נמצא תחת חקירה צולבת של הסקוריטטה מתחיל מסע הרפקאות הרכבת, כמו סרט מתח משובח שלא מניח לך עד שבא על סיומו. אירמה הגיבורה, העברית כגיבורת משנה, אירופה וישראל בתפקיד ניצבות, והחושניות של הריחות הצלילים המלבושים והמנהגים, שמלווים את הקורא, עוד מאירופה. מומלץ בחום! לביקורת המלאה>>

5.     כשאני מדברת ואתה עונה זה מפריע לדיאלוג בינינו / רות חוצנר (גוונים 119 עמ') -  אז מה יש לנו פה? קטעים, שירה, פירוש על שירה, פעם מיושרים לימין, פעם מיושרים לשמאל, פעם ממורכזים באמצע, ופעם מילים מפוזרות לגמרי על הדף. העיקר שלא תהיה פה חוקיות. פעם סיפורונים, ופעם קורות חיים. "אני אוהבת מילים. לחשוב אותן. לדייק את המתאימה ביותר לאירוע. כמו סטייליסטית שמוציאה דוגמנית לתצוגה בפאריז. כשמישהו נותן לי מילה מספקת אני מקבלת הרגשה זהה לקבלת גירוד בגב העליון מאחור. מילים יוצרות הרגשה. משנות מצב רוח. בוחרות לי גברים. משיגות לי אהבה. יוצרות לי מציאות. כל מילה מביאה חשק לעוד אחת. מילה מביאה מילה. כמו חבר....כששנינו מציירים את אותה הרגשה מהמילה – נבראת אינטימיות...אלוהים נמצא במילים, ומאידך אלוהים הינו עצמו מילה."

להתחתן / אליזבת גליברט. להתחתן או לא להתחתן - זו השאלה....

להתחתן / אליזבת גילברט

את מסע הנישואין הפרטי שלה, פוצחת גילברט מנקודת המבט הבאה: היא לאחר גירושים טראומטים בעברה, חמש שנים לאחר מכן בערך, היא מאוהבת שוב. בן זוגה, פליפה, ברזילאי בעל דרכון אוסטרלי, הינו איש עסקים המתעסק באבני חן, הנוהג ליסוע תכופות לארה"ב לנסיעות עסקים. גם הוא אחרי גירושים לא נעימים. השניים מכירים בבאלי, פליפה מוותר על פיסת העדן שכבש לו שם, למען אהבתו החדשה. שניהם נכנסים לתקופות קצרות של כשלושה חודשים לארה"ב מנצלים את ויזת התייר שמקבל פליפה בכל פעם, ולאחר יוצאים למקום אחר ושוב חוזרים.

הם חיים יחד את חייהם הלא קונבנציונאלים הכוללים מידה לא מועטה של נדודים מתוך בחירה. באחת מהנסיעות הללו, פליפה נעצר, ואינו מורשה יותר להכנס בשערי ארה"ב. שם, קצין ההגירה טום, יועץ לבני הזוג להתחתן: "'לא ברצינות – מה הבעיה?' – אמר הקצין טום. 'ברור שאתם כבר חיים יחד. ברור שאתם אוהבים אחד את השני, אתם לא נשואים לאף אחד אחר...'" (עמ' 30)

הזוג מספר לקצין ששניהם אחרי גירושים איומים. הקצין מגלה אמפטיה וממשיך להעלות פתרונות אפשריים:"'טוב, אתם תמיד יכולים לחתום על הסכם טרום-נישואים, זאת אומרת אם אתם מודאגים מהבלגן הכלכלי של גירושים נוספים. ואם יש סוגיות ביחסים שמטרידות אותכם, אולי כדאי שתלכו לייעוץ.'"

בייאושה מציעה לפתור את הבעיות בכך שתשא את פליפה במקום, אבל זה אינו מסתמן כפתרון ריאליסטי, כיוון שהדרך אל הויזה רצופה מהמורות חתחתים ועורכי דין. הזוג נאלץ להפרד זמנית, ולהבטיח אחד לשני ש"הם אוהבים אחד את השניה כל כך עד שהם מוכנים להתחתן שוב".

באותו רגע מכונן, מבינה גילברט, שנפרדת מאהובה, שעליה להשלים עם מוסד הנישואים, ודרכה לעשות זאת היא מעין מחקר אנתרופולוגי חוצה יבשות ותרבויות, על מוסד הנישואים בכללותו. עיקר מחקרה מתרכז בנישואי בחירה מערביים.

היא מעלה עובדות מרתקות ומעניינות לגבי המוסד הזה, ומחפשת מבין כל בדלי האינפורמציה הרבים, את הדרך שלה להשלים עם הרעיון, שהיא עומדת להתחתן.

לאחר היסטוריה ארוכה ומפרכת בה היא מבינה וחוקרת את אורח חייהם של הנישאים, ומגיעה למסקנה מתוך הסטטיסטיקות שלאורך ההיסטוריה, גברים הם אלו שמוסד זה מועיל ביותר לאיכות החיים שלהם, ואילו ההפך הנכון כלפי נשים. היא מנסה להבין מדוע אם כן נשים מחזיקות בחלום החתונה הלבנה, וחוקרת גם את הנפש הנשית בהקשר הזה.

ולקראת סוף מחקרה היא נתקלת בחיבור מאת שמרן בשם מאונט, הפורש את התיאוריה כי הנישואין הם מוסד חתרני. "'המשפחה היא ארגון חתרני. למעשה, זהו הארגון החתרני האולטימטיבי העקבי היחיד...' מאונט טוען שהיות שזוגות מאוהבים מתאחדים מסיבותיהם הפרטיות העמוקות, והיות שהזוגות האלו יוצרים חיים חשאיים בתוך האיחוד, הם מאיימים ממהותם על כי מי שרוצה לשלוט בעולם. סמכויות למרבה תסכולן, מעולם לא הצליחו לשלוט לחלוטין או אפילו לפקח, על האינטימיות החשאית ביותר השוררת בין אנשים שישנים יחד על בסיס קבוע.' (עמ' 273).

עמדת מוצא זו מניחה את דעתה, במקביל פליפה מקבל סוף סוף את האישור להגיע לארה"ב בתור ארוסה, והם עושים את הטקס בחברת משפחתם למרות האינסטינקט הראשוני שלהם לעשות זאת כמה שיותר בחשאי. דעותיהם משתנות ככל שהם חוקרים את הנושא. ומשפחתם גם תורמת מתפיסתה לדיון המחליט על איך צריכים נישואיהם להתבצע – כמו שאומרת דודניתה הקטנה של גילברט, נישואים ללא שושבינה הם לא נישואים אמיתיים.

אני קוראת ספר זה במקביל למסע הפרטי שלי עם בן זוגי, שאיננו ישראלי ואנו נתקלים בקשיים מול הבירוקרטיה הישראלית האטומה. שנינו היינו מעדיפים שלא להתחתן ואיננו מרגישים בצורך לבצע את הטקס כדי לבטא את האהבה שלנו, אולם הבירוקרטיה מובילה אותנו לאולם הנישואין בקפריסין, ופותרת את הלחץ המיידי שלנו מול רשויות ההגירה בישראל. כך שאני מאמצת בחום את אותה עמדה אותה מאמצת גילברט בנוגע למשפחה כמוסד חתרני, ובסוף גם אני ובן זוגי מתרגשים בטקס הצנוע שלנו בקפריסין, עם הבוקה השאול מהכלה שלפני בתור...

זהו מסע פרטי שאני וגילברט ניהלו כל אחת בחייה שלה, ואולי יש כאן לעורר מחשבה על המשפחה החדשה, ואיך צריך לאפשר לה להתנהל בעולם בו ג'ון לנון ביקש מאיתנו לדמיין עולם שבו אין גבולות בין הארצות, וכולנו חיים כשלם...

אירמה / משה מילר

אירמה היא אישה חכמה, שיודעת להשתמש בתושיה ובנשיות שלה לטובת קידום עניינים חשובים. אני חושבת שיש בהחלט מה ללמוד ממנה, והיא בהחלט יכולה להיות דמות המהווה השראה בחיים, בייחוד של נשים. אבל לא רק, משה מילר, נשוי לביתה של אירמה, אהב כל כך את הדמות ואת מטבעות הלשון המשעשעים בעברית הקלוקלת שלה, (כמו שהוא קורא לשפתה אירמאנית) עד שכתב את הספר הזה,  והאמת – אי אפשר שלא לצחוק בקול רם מהשגיאות החינניות שלה.

אירמה מתחילה את מסעה, ברדאוץ, בוקובינה, שהיתה פעם טריטוריה אוסטרית אבל שייכת לרומניה, בדרכה לבוקרשט ללמוד. פרה-מלחמת העולם השניה.

"חיכוך גלגלי הקרונות במרווחים שבין חיבורי הפסים משמיע צליל מונוטוני, ודהרת הרכבת נושאת עמה מנגינת נקישות קצבית, הנדמית באוזני האישה כחזרה מתמשכת על ראשי התיבות של תאגיד הרכבות הרומני –  'קלאה פראלה רומניה': צ'ה-פה-רה, צ'ה-פה-רה"

הספר מחולק בצורה כזו שפעם אירמה מספרת את סיפורה בישראל, ופעם המספר מספר את סיפורה עוד באירופה. החלקים בהם המספר מספר, כדוגמת הציטוט הנל מעמ' 17, מצטיינים בלשון ציורית, עשירה, מצלולית, שהזכירה לי לפעמים את תחושת המתק שהייתי מקבלת מהשפה כשקראתי ספרים של עמוס עוז.

החלקים שבהם אירמה מספרת את קורותיה בישראל, מצטיינים בעסיסיות הרומנית, מתובלים כמו קבב רומני נימוח בפה או מנה אחרת מהקוויזין, שאירמה והמשפחה נהגו להסב את טיולי השבת המשפחתיים שלהם בארץ סביבם. "בגלל כל המשפחה עכשיו יחד ביזראל היינו רואים אחד לשני הרבה, ומתי לא רואים מדברים הרבה בטלפון. אפילו שכולנו עבדנו הרבה שעות, הוויקאנד עשינו כל הזמן ביחד". (עמוד 41). עצם העובדה שלא היה סיפק בידה ללמוד עברית כיון שישר שהגיעה לארץ החלה לעבוד "בבנגדם" (בנק הדם) בקפלן, אבל זה לא עצר בעדה, ולא אכפת היה לה שכולם "עושים סהוק" (עושים צחוק) מאיך שהיא מדברת.

משה מילר רוקם ביד אמונה בהרבה חוטים עדינים את סיפורה של אירמה ומשפחתה באירופה. היא ואחותה גרו במרכז בוקרשט ולכן ניצלו מפשיטות ופוגרומים, אבל משפחתה היתה פחות ממוזלת ובני המשפחה נתפסו ונשלחו למחנות עבודה מאמללים.

אירמה משמתמשת בתושייתה הרבה, ומנתבת התאהבות של קצין בה, לחילוץ משפחתה ממחנות העבודה. בעלה סנדו, שהינו פעיל בתנועה  קומוניסטית נחקר פעמים אינספור עם התקדמות המלחמה, לאחר שהולאמו נכסיהם, הם נאלצים לחלוק את דירתם עם משפחה שצוותה אליהם, וצוטטה להם בכל צעד, יחד עם שוערת הבניין שמדווחת על כל צעדיהם ל"סקוריטטה", "החיים התנהלו כמלחמת קיום במציאות הזויה מאוימת תדיר, שרק תקווה אחת נותרה בה: העליה לישראל" (עמוד 186)

ולמרות שבני משפחתה מקבלים אישור עלייה לארץ אירמה סנדו וביתם מיקה, נאלצים לחכות שנים נוספות כדי לקבלו.

יום אחד, היא מקבלת מכתב, בטעות לכתובת אמה, שבה מופיעים 4 שמות מאושרי עליה לארץ, אמה, היא בעלה ובתה. "היא התיישבה בעודה רועדת, על כיסא סמוך וניסתה לעכל את המתרחש. איך זה יכול להיות? הרי סנדו נתון במעצר, ואין סיכוי שה'סקוריטטה' יאשר את יציאתו מרומניה. קיימת אפוא רק אפשרות אחת: אירעה כאן טעות בירוקרטית. נתק ביד ימין שהנפיקה את התעודות ליד שמאל, המשחררת את סנדו לחופשת בית קצרה מה'מעצר לצרכי חקירה'...במהרה הגיעה למסקנה המתבקשת:...צירוף המקרים הנדיר מכתיב רק אפשרות אחת: היום יוצאים מרומניה!". (עמוד 193)

אבל זה כמובן לא כל כך פשוט, למרות האישור הנכסף יש צורך באישורי יציאה מרומניה, וכניסה לארצות שבדרך, כסף וכו'... אירמה חושבת מהר, והמשפחה יוצאת להרפתקת הרכבת של חייהם, בדרכם הנכספת לישראל, אפילו ש"ביזדראל הכל דזרט ואין אפילו עץ אחד לתלות את עצמך".

מאותו רגע שהם יוצאים לדרך, אני בולעת את הדפים ואחוזה בהם כמו בסרט מתח משובח, שבו אי אפשר לצאת מהסיפור עד שזה לא מגיע לפתרונו.

אירמה, ספר חדש שיצא בהוצאת רימונים, מפתיע ברמת הטיב שלו, והקתרזיס שהוא מספק. אירמה הגיבורה, העברית כגיבורת משנה, אירופה וישראל בתפקיד ניצבות, והחושניות של הריחות הצלילים המלבושים והמנהגים, שמלווים את הקורא, עוד מאירופה.

יצאתי בתחושת התעלות בסופו. מומלץ בחום רב!



                                                                                                                                                                           

נסיכת הסטוצים – לילי ברגמן - ספר חדש

הגיבורה של הספר, יסמין, אישה תל אביבית צעירה, בטיפול פסיכולוגי וחולת מותגים, (נשמע כמעט כמו רוב החברות שלי, ואולי גם קצת כמוני) בעלת קריירה מבטיחה בעיתונות, נותרת להתמודד עם הדבר העיקרי בחיים שעוד חסר לה – אהבה וזוגיות. תקומנה בנות תל אביב בגילאי 25-35 שלא מתמודדות בדיוק עם הנקודה הכואבת הזאת בחייהן...

היא כל כך נואשת, שכשהפסיכולוגית שלה יעל מציעה לה סטוץ כדרך לפתור את הקונטרול פריקיות באישיות שלה, במיוחד לכל הקשור בהתקדמות במערכות יחסים, היא למרות ההיסוסים קופצת על ההצעה.

המועמד לא מאחר להגיע, והוא למרות שנתוניו החיצוניים מבטיחים (רופא וכאלה) היא שומעת עליו דברים מבאסים מהחברה הכי טובה שלה, שהיא גם קולגה שלו. ניר לעומת זאת, מצליח להפריך לאט ובלי להיות מודע לכך, את כל הפחדים והמשוכות שהנסיכה מציבה, ומבלי משים מצטייר יותר ויותר כאביר הקלאסי, או כמו שהיא קוראת לו בסיפור – רופא וג'נטלמן, או בהזדמנות אחרת רופא קפה (המשקה האהוב).

ניר מציע לה לקפוץ בספונטאניות לוינה וזה מקפיץ לגיבורה שלנו את השדים המשפחתיים של אביה ניצול השואה, ובד בבד עם הקלילות של הכתיבה, ההומור, והמותגים השזורים, קצת כמו קארי ברדשו בסקס והעיר הגדולה, הגיבורה שלנו מתמודדת עם הנושאים המכאיבים של זהותה, האישית, הלאומית והנשית תוך הומור אירוניה, קלילות ואופנתיות. או בקיצור המרכיבים הקסומים שעושים את האישה.

כמו תמיד, בספר, מה שמעניין הוא פחות על מה נכתב אלא איך נכתב, וכאן היופי של העט הקלה של לילי ברגמן נכנס למשחק:

היא מתיישבת בבית קפה – לשתות את הסם המרגיע – קפה, ונתקלת במלצרית עם קול באריטון גברי שפוקדת עליה לפנות את המקום השמור שהתיישבה בו והיא נעמדת על הרגליים האחוריות:

"תשמעי, גברת מלצרית אינטרנשיונל... את לא תלמדי אותי מה זה קפה אמיתי,ומה לא! זכותי להזמין מה שבא לי ואיך שבא לי. התפקיד שלך הוא לשרת אותי, ולהגיד תודה, סליחה ובבקשה! ואם כבר מדברים על שירות, אז למען הסדר הטוב, יש לי הצעת ייעול - למה שלא תתחילו ללכת עם תגים שיצויין בהם הג'נדר שבו אתם נמצאים בכל רגע נתון? זה מאוד יקל על הלקוחות הנבוכים להחליט באיזה שפה לפנות אליכם! ובכלל איך הגעת לעבוד כאן? אני משערת שהיתה מודעה בעיתון דרוש/ה מלצר/ית והגעת למסקנה שאת שאתה עונים על כל הדרישות..."

לפתע באמצע הספר ההילוך של הסיפור הופך מנסיעה עירונית לנסיעה על הכביש המהיר, ואני נאחזת בדפים ובשטף של המילים, כשאני יושבת על כסא לא נוח, והספר מונח לי על הברכיים.

עושה רושם שמתחת לפני השטח צצים אלמנטים נוספים מעל לסיפור הרומנטי והאישי. רמת הזהות האישית והלאומית שלנו מבצבצת דרך סיפורי החיים האישיים של הגיבורים והקורות אותם.

ישנם קווים אוטוביוגרפיים ברורים ברומן נסיכת הסטוצים, גם אם הסיפור כולו בדוי: הסופרת חייתה בווינה שבע עשרה שנה ושימשה כתבת בכירה מטעם "ידיעות אחרונות" שם, עבודה שאפשרה לה לראיין נסיכים, שליטים, מנהיגים, וגם ניאו-נאצים ונפגעיהם. גם היא כמו הגיבורה בת לניצול שואה, שהיה באושוויץ ובמאטהאוזן. מכאן והלאה הכל בדיה. או שלא.

נתקלתי בספר הזה, פעם בחנות, ועלי להודות שהשם לא פיתה אותי לקנות. כמו באמרה הידועה, הפעם הקנקן לא מעיד על תוכנו - דרך המקרה ואזכור בסופשבוע של מעריב, הוביל אותי בחזרה אל הספר הזה ואני רוצה להגיד שאני דווקא שמחה. הקלילות של הטקסט מחד והעומק שלו מאידך יחד עם פרצי הצחוק שהוא מדי פעם מביא על הקורא, יעשו את הספר הזה שווה את הזמן שהוקדש לו.