תיבת רבניצקי / אריה דינור

תיבת רבניצקי, על שם משפחתו של הגיבור

עולמו של רוני, מילדות ועד בגרות, מלווה אנקדוטות לרוב משעשעות. מעין סיפור חניכה.

רוני מתחשבן עם עברו, עם הקיבוץ, עם הנשים בחייו, אבל אולי מתחשבן זו לא המילה הנכונה. הוא מתעד בחן ובהומור את המעללים שלו ושל סבא בפרק על הילדות, שלו ושל נשיו בפרק על השותפה, וממשיך בהתחשבנות עצמית בפרק של דוד (הפסיכיאטר שנשקר ונקרא לו פסיכולוג, כדי שלא תדבק בו הסטיגמה). במסע הזה הוא עובר תחנות רבות, עד שבסוף הוא מוצא את האהבה, בדמותה של לימור, שאיתה הוא מרגיש שליו ושלם.

הספר נפתח במילים: "בלילות התעוררתי בבית היתומים של הקיבוץ"... כוונתו כמובן לבית התינוקות בו לא הייתה תשומת לב בלילה. הוא ברח כמה פעמים לבית הוריו עד שנרדם על השטיח של מפתן ביתם. אז הבינו מה עובר על בנם והחליטו לצאת מן הקיבוץ. ברגע הזה החלה סוף סוף ילדותו.

ולמרות זאת כילד חש מאוד בוגר. ואף זה מתבטא בכתיבתו בחלק זה של הילדות. כקוראת ציפיתי למעט יותר כניסה למוחו של הילד, ואילו אריה כותב יותר כמבוגר הנזכר בחייו של הילד. בעמוד 27 לעומת זאת אני נתקלת בקטע הילדי הטוב הבא:

"העישון יביא לי את הסרטן." אמר אבא.


"החיה שבים?" התפלאתי.


"לא, זו מחלה טרמינלית." אמר אבא.


"מה זה טרמינלית?" שאלתי.


"סופנית," הסביר. "כזו שגומרת אותך בזמן קצר."


"אז תפסיק לעשן." הצעתי.


אבא ליטף לי את הראש ואמר, "הצעה טובה." (עמוד 27)

דמויות הסבא המשעשע, שיכול להעמיד פנים כאילו הוא לוקח את רוני לחו"ל אבל בעצם לוקח אותו לסיבוב בעיר וחוזר הביתה, אבל נצבע בצבעים של הרפתקן בעיני נכדו, ודמות האב שהיה פרטיזן במלחמה והשתמש בכישוריו כדי להגן על בנו -  מעצבות את דמותו. במיוחד כיוון שהלה ניצל את כישוריו שרכש במלחמה כדי להגן על בנו מבריונים.

דרך נעורים וצבא מגיע רוני לפרק עיקרי ועסיסי בחייו- תל אביב. הוא שוכר דירה עם שותפה מעצבנת, לומד באוניברסיטה וחוקר את החיים דרך מנעמי גופן של הנשים.

מעניין שדווקא עם השותפה יש לו מערכת יחסים שהכי מזכירה חיי נישואין, ולא בקטע הטוב שלהם. הוא משאיר כוס בכיור והיא אחריו ממלאה את הכוס מים כהכנה לשטיפה. היא בחייה מתעכבת ולא ממומשת והוא פוחד שיידבק בו משהו ממנה – הרי למרות שהוא מרגיש טוב גם הוא עדיין לא ממומש...

"מה הספר האחרון שקראת?" ניסתה השותפה לפתח שיחה.


"אני לא רוצה לשתף אותך, כי את רק יודעת להעביר ביקורת ולשאול שאלות לא במקום." עניתי לה.


השותפה קמה ויצאה בהפגנתיות מהמטבח. קיללתי אותה בצאתה. הייתה לה יכולת מדהימה לקלקל לי את מצב הרוח בבקרים. (עמוד 161)

דווקא אפשר ללמוד הרבה עשה ועל תעשה ביחסים זוגיים מהלך הרוח שבין רוני לבין השותפה שלו, תובנות על חשיבה גברית ונשית ליוו אותי במהלך הספר.

רוני מהרהר על נושאים שברומו של עולם, מדע, דת מדינה ובטחון, עד שלפתע אביו מת ובחורה זרקה אותו במקביל... זה פותח אצלו פער כזה שהוא נכנס לדכאון. הוא מתחיל טיפול ופותח פצעים מעברו. המטפל דוד אומר לו שמטופל אחד שלו אף תבע את הקיבוץ והגדיר את עצמו כניצול קיבוץ... (עמוד 242). רוני הופך את אבני היסוד שבנו אותו בטיפול, ונאחז באחיינו, אחותו והמטפל שלו, כשליחי החיים, ובוחר בחיים.

הסימן שלו לתחילת היציאה מהדכאון הינו שובה של זקפת הבוקר. הוא נוסע לארה"ב כדי לנער ממנו את השאריות האחרונות של הדאון, ופוגש את דבי, אחותו של חבר מהצבא, בלונדינית חטובה שרוכבת על הרלי דייוידסון שהייתה פעם מעודדת, וכל שהותו שם לא רק שהוא מנהל איתה רומן פרוע, גם עם כל החברות שלה. לא רק שזה בסדר מבחינתה היא אפילו מעודדת אותו לכך.

אחרי כן שהוא יפגוש חזרה בישראל אהובה ישראלית – לימור, במפגש עם חברה טובה שלה, שקינאה בה שיש לה את רוני, הוא יאמר לעצמו, "אילו היינו עכשיו באמריקה הייתה לימור, כמו דבי, נותנת לי להזדיין עם חברתה". (עמוד 324).

שזה נשמע כמו בערך הפנטזיה של כל גבר. בכלל לדעתי הספר הזה יהיה סרט טוב, והצורה שהוא כתוב מעלה לי ויז'ואל של איך הוא יוכל להיות ערוך. מעין מניפסט של גבר ישראלי טיפוסי, עם החום של המזרח התיכון אבל בעינינו מלח הארץ, ניצול קיבוץ מילואימניק נלהב, זיין לתפארת ואוהב ילדים ואישה אחת בסופו של דבר...