ביקורת ספרים: ספרים חדשים | ספרים מומלצים

רוצים לקבל עדכונים במייל על ביקורות וספרים חדשים? הצטרפו עכשיו לרשימת הקוראים, בצד ימין.

יום ראשון, 24 ביולי 2011

חיים בכיוון אחד--->>> חיים גרינפלד


ההומלסים התחילו לארגן פוזה לקראת שנת ישרים על ספסלי העץ המפוייחים שבתחנה.
כך נפתח המסע של אורי בנבכי המחלה המסתעפת מהארץ ועד ניו יורק, וברחבי עורקיו. אורי חוקר במסעו אל נבכי מח העצם שלו, את האלמנטים החשובים בחייו, זוגיות, אהבה, מסירות, ואף את אלוהים.
המסגרת היא סיפור מתח רפואי: מנהל המחלקה שאמור להציל אותו, חלפין, מציע לו טיפול, שעד כה נוסה על עכברים בלבד, אורי ועפרה המבוהלים, נמלטים משם, ומתחילים טיפול בממוריאל בניו יורק. שם שואבים לו מח עצם, כדי להשתיל אותו במידה ולא ימצא לו תורם זר. בסופו של דבר אחרי תלאות מרובות וביטולי ניתוחים ונסיעות מיותרות, נמצא לו תורם. במקביל מסתבר שמישהו חיבל במח העצם העצמי שלו, כך שלא יוכל לשמש גיבוי בעת ההשתלה. משאבים רבים שהושקעו בשאיבה ובנסיעה יורדים לטמיון.

שתי נשים מלוות אותו במסע הפנימי והחיצוני הזה. עפרה, האישה הרשמית שלו, על אף שעדיין לא חוקית, ומירי, האישה הפתיינית, שגם מעניינת אותו וגם מעצבנת אותו.
אורי מגלה שיש לו לוקמיה.
והיא, מה היא צריכה לסבול? מה תיתן ולמי תועיל נאמנות חסרת גבולות לאדם שימיו ספורים?(עמ 33)
שואל את עצמו אורי, ברגעי השפיות בהם תפס את גודל הצרה שנקלע אליה.ייאוש וחרדה קיומית אופפים אותו.
עפרה מוצגת כאישה המושלמת, מתפקדת, נרתמת למאבק, והכל על הראש שלה. לא רק זאת, היא גם יודעת להגיד לו את הדבר הנכון ברגע הנכון, לא מלחיצה אותו, בקיצור האישה המושלמת, על אחת כמה וכמה כשהוא נזקק לעזרתה ותמיכתה. 

היא הייתה הוא. היא הייתה האלוהים ששולט בפרטים ומתרגם אותם להשרדות. היא הייתה הסיבה היחידה שבעטיה לא שקע לתהום ולא איבד את חיוניותו ואיתה את חייו, באורח סופני ובלתי הפיך. היא לא הרשתה. (עמ 56).
עפרה קונה לעצמה בגדים.
 קנתה לעצמה וקנתה לו בתמימות נפלאה, מבלי שעבר לה אפילו פעם אחת בראש שאולי הוא לא יזכה להנות מהדברים החדשים. הרגיש הערצה אדירה לאישה הזאת. חש שבלעדיה אין לו זכות קיום, והבטיח בליבו בפעם האלף וחמש מאות שייפצה אותה אותה ביום מן הימים על מה שהיא עוברת על לא עוול בכפה. (עמ 160).
לא ברור אם כן, כיצד נוצרת פרצה בהרמטיות הזאת, שאליה חודרת מירי. קולגה נחמדה חייכנית ומטופחת, שעושה עיניים בלי להניד עפעף לגברים תפוסים.
המניפולטיבית לא הפסיקה לשרוץ. הייתה זו שעתה היפה. אם זה היה תלוי בה אין ספק שהיא הייתה מתכננת את זה. (עמ 64).
"או שהיחסים נהרסים, נמחקים, מתפוררים, או שהם יוצאים מחוזקים כמו גדולים", אמרו האינטיליגנטים וצדקו. בזוגיות שלו הנושא כלל לא יעלה לדיון למזלו. (עמו 66).
מירי שמגיעה לבית החולים בניו יורק, אולי כדי לשכנע את אורי לעשות את הניתוח בכל זאת אצל חלפין (מסתבר כי חלפין זקוק למח העצם שנמצא עבור אורי, לחולה אחר ויוקרתי שלו, מלך ירדן). בטעות היא שומעת את שיח הדברים בין טכנאי לרופא, שמעיד שמח העצם הופשר בכוונה. מיד לאחר מכן היא מוצאת את מותה. לא ברור אם בתאונה או במזיד.

אהבתי את ניו יורק בספר, המשמשת כבר כמעט כגיבורה בפני עצמה, השפה החברה'מנית ישראלית, שלא דופקת חשבון לאף פרה קדושה, ההומור המקברי, ההצמדות לפרטים הקטנים בתוך ההשרדות הגדולה. וגם הביקורת העצמית המשעשעת תוך כדי תנועה.

חיים גרינפלד, המחבר, מבסס את המחקר הרפואי על מקרה אמיתי קרוב אליו, וסוגר כאן חשבונות עם הממסד הרפואי, ומוסיף על המציאות כיד הדמיון הטובה עבור ספרו.
בעיני אחד הערכים הגדולים של ספר כזה, היא לבחון חשיבה גברית כה מובהקת, מול דמויות נשיות בחייו, ומערכות יחסים בכלל לאור המחלה. 

כאן בספר הזה לא נשמעות המחשבות של עפרה, רק ההדהוד למעשיה בתוך מילותיו של אורי, הגיבור. פעם אחת ויחידה שאני זוכרת, היא מגיבה בספר הזה מנבכי פנימיותה, כאשר אורי מסתכל על מלצרית חיננית, היא שואלת "אגב אנחנו זוג?...אם אנחנו זוג ולא רק ליופי, אז אני חושבת שאתה יכול לעשות קצת יותר מאמץ כדי להראות לי את זה לפעמים".
הוא בתמורה מגיב בציניות: "מה זה, ההורים לוחצים פתאום?".
הגיבור עובר את הסאגה המכבידה הזו, מבעד למשקפי המסע הפנימי, מעונן, מיוסר, ציני, וגם עם הבלחים של תקווה ואהבה, למרות הכל.


הנה מחשבות של הגיבור על אלוהים:
אלוהים. מה זה אלוהים. יש דבר כזה אלוהים? יש או שזו רק אמונה? ואם יש, זה טוב שיש או שזה רע? זה עוזר כשיש אלוהים או ש"עובדים" אותו רק מתוך פחד? איך יכול להיות שיש "כמה" אלוהים? האם זה אותו אלוהים באיראן, באמריקה ובישראל, או שרוחו שוכנת רק מעל הכותל המערבי בירושלים ואולי גם בבית הכנסת בשכונת היאזדים אצל עובדיה? כיפה שחורה יותר טובה מכיפה סרוגה? האם במקום שעובד בניזרי החוזר בתשובה, צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד? אם יעז לומר שהרב עובדיה נשמע לו דפוק לפעמים, ייתכן ייענש בידי שמים על רקע העלבת איש האלוהים? האם בורא העולם גורם גם לילדים קטנים לחלות? חייבים זקן וקפוטה או שאפשר גם חולצה סגולה? (עמ' 68)

אורי מתנער מהמחשבות האלו ורוצה לנוח, ואני לא יכולה שלא לצחוק בשקט מהטקסט הציני מפוכח הזה, שכאב טמון בו ומתחתיו, והרי כל הספר הזה הוא מחווה לכאב, בעטיפה של שנינות ורגישות, ברגעים מותחים דרך סאגה בלתי נגמרת, שאף חולה סרטן לא היה מאחל לעצמו, ואולי כל אחד מהם חווה סאגה משלו, למרות הכל.

2 comments:

64Jessica אמר/ה...

קראתי את ההמלצה כ"בוגרת" סרטן ובכלל. מחכה כבר לקרוא את הספר. תודה לך תום.

תום אלרום אמר/ה...

בבקשה! תודה על הפידבק, וגם: הספר כבר בחנויות, אז בהחלט אפשר לקרוא אותו...