בית המשפט הקטן שלי / אביטל בית-נר

לו היתה חיה בזמנים קדומים היתה אביטל בית-נר ודאי "יושבת בשער העיר, מקשיבה לאנשים, שומעת את סיפורי היום יום שלהם... מנהלת איתם דיאלוג על החיים ומשמעותם, ומסייעת להם בפתרון שאלות ובעיות" (עמוד 126). אבל אביטל היא שופטת בדימוס, של מערכת בתי המשפט בישראל.

"מאחר שצדק ורגש לא הולכים תמיד עם דין" היא נאלצה לשימם בצד. היה עליה להיות קרה, מחושבת קשובה ומחליטה  ."אין זמן להתלבטות, הצדק מעניין עד גבול מסויים. צריך לקבל החלטה וכמה שיותר מהר. ההנהלה לוחצת." (עמוד 124).
כאן בספר הזה, היא יכולה לקחת את הזמן.

בית המשפט הקטן שלי, הינו אסופה של סיפורים קצרים, בית המשפט הקטן, של אביטל. הספר מתחיל במיני סנסציה, בה היא מגלה מדוע לא מונתה לנשיאות המחוז, על אף שהיתה המועמדת המתאימה ביותר. שיחת טלפון קצרה אל תוך הלילה, שסיקרנה אותה עד כדי כך שלא יכלה לישון.

הרי בעקבות אי המינוי הזה התפטרה בהודעה של שנה מראש. בקשתה התקבלה "כמבוקש" והיא בתום השנה הזו, הפכה כך סתם ל"בדימוס" בלא שיחה או מילה טובה לדרך החדשה.

כשקרביה סוערים היא מבקשת לפגוש את עמיתה, שחייג אליה באותו לילה ולגלות מדוע לא מונתה. אותו רגע מכונן מוליד בתוכה מירוץ פנימי, לקילוף השכבות שעטתה עליה עם השנים, מאחורי מסיכת השופטת, אשר התגלמו כדפיה בספר זה.


"מי אני?" שאלתי את עצמי,


"מה מניע אותי בחיים?


למה כל זה קרה לי?

(עמוד 23)

יד ימינה שכתבה בעבר פסקי דין הופכת להיות הצינור שלה למחשבות ולרגשות בכתיבה, היא מגרשת את השכל הביקורתי, והוא הולך, אבל שב אחרי זמן לא רב. את תחילת מסע הכתיבה הזה היא חוקרת בעבר הילדות שלה. אביטל מרגישה שכל דף מהספר שלה צועקת "אבא" על אף שלא הכירה אותו ואולי בגלל. כדי לא לפגוע באמה היא מוכנה לבטל את רצונה לכתוב. ואמה כמו שומעת, ופגישתה עם מלאך המוות לא מאחרת לבוא.

מחברתה של סבתה מונחת על ברכיה, ושל אמה, ועכשיו שלה. היא חוקרת כמו את הגנים שלה, ומכירה את עצמה, את הדפוסים שלה שחוזרים ונשנים בסיפורי חייהן של סבתה ואימה. רגועה, שעכשיו היא יודעת את התשובה מתחיל תהליך של קבלה עצמית "זו פשוט הגנטיקה" היא אומרת לעצמה.

בעיני הגדולה של הספר הזה טמונה באנקדוטות מחיי המשפט, במקביל למסע הפנימי שלה.

כדי לרפא את עצמה ממחלה כרונית מכירה לעצמה אביטל את עולם המדיטציה, התעופה היוגית, וכו'. ובכלל שזורים בספר מתקשרים אסטרולוגים וכו', הפותרים לה בעיות עלומות שונות, כולל מקור נזילה עלום שבעלי מקצוע לא הצליחו לגלות. ובמקביל מגלה אביטל בעצמה יכולות תקשור – המתאמתות עם המציאות.

שני מקרים כאלו הביאו אותה (וגם אותי) לחבב את המכשפה שבה.

באחד מהם, במהלך שמיעת ראיות בתיק אזרחי, בתוך עיון בעשרות מסמכים שהוגשו כנאמנים למקור, חלף בה רעד בהתקלה במסמך אחד. כשהמשיכה הלאה חלף הרעד ושוב חזר כששבה אליו. החליטה לבקש את מקור המסמך. בתגובה נאמר, שהמסמך שביקשה נעלם. ויש לה תחושה שלסיום התיק יש קשר למסמך הנעלם.

בעיני זה מדהים, שיהיו לו כאלה יכולות לשופט, אינטואיציה, קריאת מחשבות ותקשור – יכולות היו לעזור למי שמשרת את הצדק.

ועל אף זאת, טוענת אביטל בית-נר כי בבתי המשפט אין צדק.


"מהו הצדק בעיניכם?" שואלת אביטל.


"הצדק הוא האמת" באה התשובה.


"ומהי אמת?"


"האמת שלנו"

"כל האנשים שהופיעו וטענו בפניי, כמעט ללא יוצא מן הכלל, האמינו וטענו כי האמת והצדק איתם. וכיצד ייתכן הדבר? הרי זה בלתי הגיוני ובלתי אפשרי. שאלתי את עצמי לא פעם, מהי אמת ואם נייתן בכלל לקבוע את האמת. אמנם הייתי שופטת, אך מי אני אם לא בן אדם... וכמו כל בן אדם יש לי ערכים, אמונות ודעות."  כבר שמונתה לשופטת הבינה כי לכל אדם האמת שלו וכי אין אמת אחת. "אדם מאמין במה שהוא חפץ להאמין. לכל אדם אינטרס לומר את את שהוא אומר, וכשיש אינטרס, לא יכולה להיות כנות מוחלטת. כשאדם מאמין בדברים שהוא אומר, מבחינתו זו האמת. זו הסיבה למשל שאני אישית לא מאמינה במכשיר הפוליגרף"
(עמוד 97)

במסעה הארוך בעקבות הצדק, עם תובנותיו, עכשיו שהיא בדימוס, מבינה אביטל שגם זו מסכה. והיא מבקשת להסיר את המסכות שעטתה במשך השנים, ולחזור לעצמי הטהור ההתחלתי. זה שהיה לו חלומות אחרים לפני שנכנסה ל"רומן" רב השנים עם המסגרת.

"והנה הגיע היום בו אין לי יותר אף אחד שמצפה ממני, ואין יותר אף אחד שיאמר לי כי חלומותיי אינם מכובדים דיים. אין אמא, אין מורים, אין מנהל, והחברים כבר לא אותם חברים. העולם השתנה והיום ניתן לקבל אותי כמו שאני".

כמה משחרר.

ספר שהותיר אותי מלאה תובנות, כיוון שאני אוהבת לשמוע את סיפורם של אחרים, וללמוד ממנו על חיי שלי.



 

חיים בכיוון אחד--->>> חיים גרינפלד

ההומלסים התחילו לארגן פוזה לקראת שנת ישרים על ספסלי העץ המפוייחים שבתחנה.

כך נפתח המסע של אורי בנבכי המחלה המסתעפת מהארץ ועד ניו יורק, וברחבי עורקיו. אורי חוקר במסעו אל נבכי מח העצם שלו, את האלמנטים החשובים בחייו, זוגיות, אהבה, מסירות, ואף את אלוהים.

המסגרת היא סיפור מתח רפואי: מנהל המחלקה שאמור להציל אותו, חלפין, מציע לו טיפול, שעד כה נוסה על עכברים בלבד, אורי ועפרה המבוהלים, נמלטים משם, ומתחילים טיפול בממוריאל בניו יורק. שם שואבים לו מח עצם, כדי להשתיל אותו במידה ולא ימצא לו תורם זר. בסופו של דבר אחרי תלאות מרובות וביטולי ניתוחים ונסיעות מיותרות, נמצא לו תורם. במקביל מסתבר שמישהו חיבל במח העצם העצמי שלו, כך שלא יוכל לשמש גיבוי בעת ההשתלה. משאבים רבים שהושקעו בשאיבה ובנסיעה יורדים לטמיון.

שתי נשים מלוות אותו במסע הפנימי והחיצוני הזה. עפרה, האישה הרשמית שלו, על אף שעדיין לא חוקית, ומירי, האישה הפתיינית, שגם מעניינת אותו וגם מעצבנת אותו.

אורי מגלה שיש לו לוקמיה.

והיא, מה היא צריכה לסבול? מה תיתן ולמי תועיל נאמנות חסרת גבולות לאדם שימיו ספורים?(עמ 33)

שואל את עצמו אורי, ברגעי השפיות בהם תפס את גודל הצרה שנקלע אליה.ייאוש וחרדה קיומית אופפים אותו.

עפרה מוצגת כאישה המושלמת, מתפקדת, נרתמת למאבק, והכל על הראש שלה. לא רק זאת, היא גם יודעת להגיד לו את הדבר הנכון ברגע הנכון, לא מלחיצה אותו, בקיצור האישה המושלמת, על אחת כמה וכמה כשהוא נזקק לעזרתה ותמיכתה. 

היא הייתה הוא. היא הייתה האלוהים ששולט בפרטים ומתרגם אותם להשרדות. היא הייתה הסיבה היחידה שבעטיה לא שקע לתהום ולא איבד את חיוניותו ואיתה את חייו, באורח סופני ובלתי הפיך. היא לא הרשתה. (עמ 56).

עפרה קונה לעצמה בגדים.

 קנתה לעצמה וקנתה לו בתמימות נפלאה, מבלי שעבר לה אפילו פעם אחת בראש שאולי הוא לא יזכה להנות מהדברים החדשים. הרגיש הערצה אדירה לאישה הזאת. חש שבלעדיה אין לו זכות קיום, והבטיח בליבו בפעם האלף וחמש מאות שייפצה אותה אותה ביום מן הימים על מה שהיא עוברת על לא עוול בכפה. (עמ 160).

לא ברור אם כן, כיצד נוצרת פרצה בהרמטיות הזאת, שאליה חודרת מירי. קולגה נחמדה חייכנית ומטופחת, שעושה עיניים בלי להניד עפעף לגברים תפוסים.

המניפולטיבית לא הפסיקה לשרוץ. הייתה זו שעתה היפה. אם זה היה תלוי בה אין ספק שהיא הייתה מתכננת את זה. (עמ 64).

"או שהיחסים נהרסים, נמחקים, מתפוררים, או שהם יוצאים מחוזקים כמו גדולים", אמרו האינטיליגנטים וצדקו. בזוגיות שלו הנושא כלל לא יעלה לדיון למזלו. (עמו 66).

מירי שמגיעה לבית החולים בניו יורק, אולי כדי לשכנע את אורי לעשות את הניתוח בכל זאת אצל חלפין (מסתבר כי חלפין זקוק למח העצם שנמצא עבור אורי, לחולה אחר ויוקרתי שלו, מלך ירדן). בטעות היא שומעת את שיח הדברים בין טכנאי לרופא, שמעיד שמח העצם הופשר בכוונה. מיד לאחר מכן היא מוצאת את מותה. לא ברור אם בתאונה או במזיד.

אהבתי את ניו יורק בספר, המשמשת כבר כמעט כגיבורה בפני עצמה, השפה החברה'מנית ישראלית, שלא דופקת חשבון לאף פרה קדושה, ההומור המקברי, ההצמדות לפרטים הקטנים בתוך ההשרדות הגדולה. וגם הביקורת העצמית המשעשעת תוך כדי תנועה.

חיים גרינפלד, המחבר, מבסס את המחקר הרפואי על מקרה אמיתי קרוב אליו, וסוגר כאן חשבונות עם הממסד הרפואי, ומוסיף על המציאות כיד הדמיון הטובה עבור ספרו.

בעיני אחד הערכים הגדולים של ספר כזה, היא לבחון חשיבה גברית כה מובהקת, מול דמויות נשיות בחייו, ומערכות יחסים בכלל לאור המחלה. 

כאן בספר הזה לא נשמעות המחשבות של עפרה, רק ההדהוד למעשיה בתוך מילותיו של אורי, הגיבור. פעם אחת ויחידה שאני זוכרת, היא מגיבה בספר הזה מנבכי פנימיותה, כאשר אורי מסתכל על מלצרית חיננית, היא שואלת "אגב אנחנו זוג?...אם אנחנו זוג ולא רק ליופי, אז אני חושבת שאתה יכול לעשות קצת יותר מאמץ כדי להראות לי את זה לפעמים".

הוא בתמורה מגיב בציניות: "מה זה, ההורים לוחצים פתאום?".

הגיבור עובר את הסאגה המכבידה הזו, מבעד למשקפי המסע הפנימי, מעונן, מיוסר, ציני, וגם עם הבלחים של תקווה ואהבה, למרות הכל.

הנה מחשבות של הגיבור על אלוהים:

אלוהים. מה זה אלוהים. יש דבר כזה אלוהים? יש או שזו רק אמונה? ואם יש, זה טוב שיש או שזה רע? זה עוזר כשיש אלוהים או ש"עובדים" אותו רק מתוך פחד? איך יכול להיות שיש "כמה" אלוהים? האם זה אותו אלוהים באיראן, באמריקה ובישראל, או שרוחו שוכנת רק מעל הכותל המערבי בירושלים ואולי גם בבית הכנסת בשכונת היאזדים אצל עובדיה? כיפה שחורה יותר טובה מכיפה סרוגה? האם במקום שעובד בניזרי החוזר בתשובה, צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד? אם יעז לומר שהרב עובדיה נשמע לו דפוק לפעמים, ייתכן ייענש בידי שמים על רקע העלבת איש האלוהים? האם בורא העולם גורם גם לילדים קטנים לחלות? חייבים זקן וקפוטה או שאפשר גם חולצה סגולה? (עמ' 68)

אורי מתנער מהמחשבות האלו ורוצה לנוח, ואני לא יכולה שלא לצחוק בשקט מהטקסט הציני מפוכח הזה, שכאב טמון בו ומתחתיו, והרי כל הספר הזה הוא מחווה לכאב, בעטיפה של שנינות ורגישות, ברגעים מותחים דרך סאגה בלתי נגמרת, שאף חולה סרטן לא היה מאחל לעצמו, ואולי כל אחד מהם חווה סאגה משלו, למרות הכל.

ספרים מומלצים לשבוע הספר 2011

אני זוכרת את הפעמים הראשונות שלי בשבוע הספר, משוטטת בין הדוכנים, מתרגשת ממישוש הדפים, החלקים או המחוספסים, נחשפת לעולמות חדשים דרך ספרים. גיל העשרה שלי היה רצוף בגילויים שונים שהגיעו אלי דרך המילה הכתובה.
אני שואלת את עצמי כמעט 20 שנה לאחר מכן (הזוי שאני יכולה להגיד בכלל משפט כמו 20 שנה אחרי...), מה יותר כיף לגלות בשבוע הספר, ספרים חדשים, או אולי הוצאה מחודשת של ספרים ישנים, תרגום שנותן חיות חדשה לספר ישן, או אולי תרגום שרק מעלה צורך לצקצק בלשון, כי אבד הקסם של הטקסט (כמו שקרה לי עם הנסיך הקטן למשל).


אז אולי בפוסט הזה, אזכיר כמה מן הספרים שהם אצלי כבר נכנסו לפנתאון, ואתן סקירונת של ספרים חדשים יותר שנתקלתי בהם בשנה האחרונה, חלקם ספרי קריאה וחלקם יותר בכיון של התפתחות וזוגיות (זה מה שעניין אותי). ובתור תופין, תתארח בפוסט הזה הסופרת דורית זילברמן, בהמלצה משלה.


אשמח בתגובות אם תוסיפו את ההמלצות שלכם...


תיבת רבניצקי / אריה דינור, (הוצ' אור-עם)

רוני מתחשבן עם עברו, עם הקיבוץ, עם הנשים בחייו, אבל אולי מתחשבן זו לא המילה הנכונה. הוא מתעד בחן ובהומור את המעללים שלו ושל סבא בפרק על הילדות, שלו ושל נשיו בפרק על השותפה, וממשיך בהתחשבנות עצמית בפרק של דוד (הפסיכיאטר שנשקר ונקרא לו פסיכולוג, כדי שלא תדבק בו הסטיגמה). במסע הזה הוא עובר תחנות רבות, עד שבסוף הוא מוצא את האהבה, בדמותה של לימור, שאיתה הוא מרגיש שליו ושלם.


דרך נעורים וצבא מגיע רוני לפרק עיקרי ועסיסי בחייו- תל אביב. הוא שוכר דירה עם שותפה מעצבנת, לומד באוניברסיטה וחוקר את החיים דרך מנעמי גופן של הנשים.


מעניין שדווקא עם השותפה יש לו מערכת יחסים שהכי מזכירה חיי נישואין, ולא בקטע הטוב שלהם. הוא משאיר כוס בכיור והיא אחריו ממלאה את הכוס מים כהכנה לשטיפה. היא בחייה מתעכבת ולא ממומשת והוא פוחד שיידבק בו משהו ממנה – הרי למרות שהוא מרגיש טוב גם הוא עדיין לא ממומש...


רוני מהרהר על נושאים שברומו של עולם, מדע, דת מדינה ובטחון, עד שלפתע אביו מת ובחורה זרקה אותו במקביל... זה פותח אצלו פער כזה שהוא נכנס לדכאון. הוא מתחיל טיפול ופותח פצעים מעברו. המטפל דוד אומר לו שמטופל אחד שלו אף תבע את הקיבוץ והגדיר את עצמו כניצול קיבוץ... (עמוד 242). רוני הופך את אבני היסוד שבנו אותו בטיפול, ונאחז באחיינו, אחותו והמטפל שלו, כשליחי החיים, ובוחר בחיים.


בכלל לדעתי הספר הזה יהיה סרט טוב, והצורה שהוא כתוב מעלה לי ויז'ואל של איך הוא יוכל להיות ערוך. מעין מניפסט של גבר ישראלי טיפוסי, עם החום של המזרח התיכון אבל בעינינו מלח הארץ, ניצול קיבוץ מילואימניק נלהב, זיין לתפארת ואוהב ילדים ואישה אחת בסופו של דבר... לביקורת המלאה>>
אותו ספר מזווית אחרת, הביקורת שרן יגיל כתב ב NRG, דווקא אהבתי - מפרגנת...>>

ספה זוגית – מדריך לזוגיות שפויה/ לילי בנקל ברגמן: (אסטרולוג, ידיעות ספרים, 204 עמוד)
על ההתמודדות בזוגיות, איך לחזק ומה לא לעשות, ספר קליל ונחמד של לילי ברגמן. בעיקר מה לא לעשות, על ידי המשפטים האופיינים האלה שהיא ממליצה להפחית במינונים שלהם בזוגיות – אני מאפיינת בעיקר נימות של ביקורתיות והתבצרות שאכן לא מועילות לזוגיות, וההפך שלהן – הקשבה ואמפתיה הוא הנכון. זכרו שאתם צוות, אומרת לילי, שבן הזוג הוא מראה שמשקפת אותכם, זכרו לא להזניח את עצמכם, ובעיקר מה קורה כששוכחים את הזוגיות ועוברים להתכתשות, מחולק לפי נושאים (ישעשע בעיקר את הגרושים בינינו)... ספרה הקודם של לילי, נסיכת הסטוצים, כעת עובר עיבוד לסרט, הנה הביקורת שכתבתי עליו בשנה שעברה נסיכת הסטוצים>>

אשת חיל / ליהיא לפיד. (הוצ' כנרת זמורה-ביתן 221 עמוד)
על רגשות הכרוכים באמהות, על גידול הילדים, השפה עדכנית, הנופים התל אביבים, וההתנהלות בארץ והמירוץ הבאבילוני אחרי פרנסה וכסף מתוך זווית הראייה של אישה – גידול המשפחה, לחזור לעבודה או לא וכו'. ליהיא עוברת מסע בספר, מסע שבו היא לומדת לזהות שהיא שמה את עצמה בעדיפות אחרונה ומנהלת מעל דפי הספר דיאלוג בין הפרט לבין מוסכמות החברה בה היא חיה. הקושי שהיא מתמודדת מולו אינו רק הורות, אלא הורות לילדה אוטיסטית, שגורמת לה לשבר, לשאילת שאלות נוקבות ולשחיקה מתוך נתינה עד הקרבה עצמית מוחלטת על מזבח האמהות.
האיזון העדין בין נתינה לילדים ובין משיכה לגבר, ובין ההגשמה העצמית, על רקע מנגינת הפחדים והאמיתות הבסיסיות שמרכיבות את מציאותה הרגשית מלוות אותי בספר, דרך הסלאלום של מצבי הרוח, של הדיכאון והפחד, או התרוממות הרוח. ליהיא משמשת כקול להרבה נשים שקולן אינן נשמע, בחברה שלמעשה לא ממש ערוכה מבנית לחיי משפחה. המסע שהגיבורה עוברת מביא לתובנה שקטה אך עוצמתית, בו היא לוקחת את המושכות חזרה לידיה. וזו נקודת האור.  לביקורת המלאה>>




זוגיות מדריך למשתמש - דרכים חדשות לשיפור הזוגיות / דר' דריה מעוז ודבש ניב (הוצ' מטר 349 עמ')

  הדגש המרכזי בספר, הוא על פיתוח העצמי לפני הקשר ובמהלכו, כך מציינות המחברות.
מחקרן של הכותבות התבסס על כשלוש מאות מרואיינים וכמו כן ראיונות עם אנשי מקצוע, הכוללים חוקרי מוח, פסיכיאטרים, פסיכולוגים וכו'.

כמו שברור שעדיף להיות עשיר ובריא מאשר עני וחולה, ברור שעדיף לחיות בזוגיות בריאה, היא תעצים אותנו. ואילו זוגיות חולה תחליש עד לרמה של להטריף. ומי צריך את כל האקסטרה אתגר הזה, כשמספיק להתמודד עם האתגר של ההורות, יחד עם עייפות, ויש לנו מתכון לקטסטרופה זוגית פוטנציאלית.
ידע הוא כוח, הבנת ההבדל בין גברים לנשים
הספר מתחיל בבסיס, הבנת תהליכי חשיבה גבריים מול נשיים – דבר כל כך בסיסי, וכך כך  לא מובן עדיין. למרות שגברים ממאדים ונשים מנגה, הוא ספר ענתיקה כבר במונחים האלה, אבל עדיין לא השכלנו לגמרי להפנים לדעתי כחברה את הבדלי החשיבה הללו.
מהו קשר טוב ויציב?
קשר זוגי טוב עפ"י המחקרים, אינו מושתת על מין, תשוקה או אפילו אהבה, אלא על תקשורת והדברות, מחויבות, אינטימיות, חברות וכבוד הדדי.... המנבא הטוב ביותר להצלחת הקשר אינו תכיפותם ותוכנם של הוויכוחים בין בני הזוג, אלא האופן שבו הם מתנהלים... 

אנשים המצויים בקשר טוב דוחים מחשבות אוטומאטיות על בן הזוג, שעלולות להרעיל את הקשר ועומדות בבסיס ההתקשרות המילולית והלא מילולית, שבין בני הזוג. נק' מבטם כלפי בן הזוג היא חיובית, אופטימית ואוהדת. היא מייחסת מעשה או התנהגות שליליים של בן הזוג לנסיבות זמניות חיצוניות, שעשויות להשתנות במקום לנקוט גישה פסימית הרואה בכל מעשה רע ביטוי של זלזול, דחייה וכוונה עויינת מצד בן הזוג ותכונה אינהרנטית שלילית שלא תשתנה לעולם. (עמ' 46).
מומלץ 
הביקורת המלאה באתר "נשים מדברות אימהות"




ואת הממתק שהבטחתי לכם: ביקורת אורח מאת הסופרת דורית זילבמן - ובאופן יוצא דופן על סיפור ולא על ספר:

בשבחי הקנאביס או: הקנביס בראי הספרות
מאת דורית זילברמן
סיפורו של חיים הזז "אידיליה" נכתב בשנת 1945 אך הוא ראוי לקריאה מחודשת ודווקא בשל עובדה אגבית: החשיש או בכינויו המדעי הקנאביס. כן, כן, גיבוריו של הזז מורחים על הלחם "שמן קנאבוס", והכל מתוך אידיליה משפחתית, אחרי ויכוח בין אב ושני בניו. ואולי האידיליה נבעה מהשפעת הקנאביס?


זהו סיפור על אב ושני בניו המתווכחים בינם לבין עצמם על קומוניזם ועל ערכים אחרים. תוך כדי ויכוח שלא ממש מגיע כדי מריבה אבל מציג קונפליקט בין האחים לבין עצמם ובינם לבין האב, מצטיירת התמונה הפיסית: האב מבעיר מדורה ומכין לבניו אוכל דל. כמעט מכר מנעול, הדבר האחרון בעל ערך שהוא מחזיק, תמורת ככרות לחם. ברגע האחרון התחרט בשל ערכו הרגשי של המנעול וכדי לדחות את הקץ. האב מכין איפוא ארוחה מהמעט העומד לרשותו. 5 תפוחי אדמה ולחם ספוג בשמן קנאבוס. אחד הנערים מעקם את האף וטוען שלשמן הקנאבוס יש ריח רע – אבל נכנע. כולם אוכלם ושותים מים רותחים, שאולי הכוונה לתה. לך דע, בעברית של 1945. הסיור מסתיים בכך שאחרי הארוחה ישבו להם נוחים איבריהם מתעצלים ונפשם שבעה להם. אז נכון שזו התחושה האופפת באופן כללי אחרי שממלאים את הבטן, ואחרי שאבא נותן לבניו את רוב האוכלולעצמו לוקח פחות, אבל גם לקנביס תרומה מרגיעה. רוצה לומר – סטלנית. תודה לצחי קליין, שבאדיבותו שמתי לב לסיפור, מאיר את עיניי לעובדה שהקנביס היה חוקי נגיש וזול, שמן לעניים, והשפעתו, כמו היום מרגיעה ורפואית וזאת הסיבה שהוא מוזכר בדרך אגב. לא היתה להזז מטרה לעודד מעשים לא חוקיים. הסיפור הזה הוא דוגמה לשינויי נורמות. רק בשנות הששים של המאה העשרים הוצא הקנביס מחוץ לחוק, ויש אומרים בשל אינטרסים של חברות התרופות. עובדה שהקנביס והשפעותיו לא פגעו בסיפורי חלוצים וציונים ומיישבים את הארץ, ולא פלא שבזכות הקנביס נוצרה אידיליה.


*צחי קליין, מבעלי חברת "תיקון עולם" המספקת קנביס רפואי.


ממליצה להוריד למחשב ולהדפיס, כיון שזה סרוק מעיתון דבר של פעם... - הקליקו לגודל מלא...

תיבת רבניצקי / אריה דינור

תיבת רבניצקי, על שם משפחתו של הגיבור

עולמו של רוני, מילדות ועד בגרות, מלווה אנקדוטות לרוב משעשעות. מעין סיפור חניכה.

רוני מתחשבן עם עברו, עם הקיבוץ, עם הנשים בחייו, אבל אולי מתחשבן זו לא המילה הנכונה. הוא מתעד בחן ובהומור את המעללים שלו ושל סבא בפרק על הילדות, שלו ושל נשיו בפרק על השותפה, וממשיך בהתחשבנות עצמית בפרק של דוד (הפסיכיאטר שנשקר ונקרא לו פסיכולוג, כדי שלא תדבק בו הסטיגמה). במסע הזה הוא עובר תחנות רבות, עד שבסוף הוא מוצא את האהבה, בדמותה של לימור, שאיתה הוא מרגיש שליו ושלם.

הספר נפתח במילים: "בלילות התעוררתי בבית היתומים של הקיבוץ"... כוונתו כמובן לבית התינוקות בו לא הייתה תשומת לב בלילה. הוא ברח כמה פעמים לבית הוריו עד שנרדם על השטיח של מפתן ביתם. אז הבינו מה עובר על בנם והחליטו לצאת מן הקיבוץ. ברגע הזה החלה סוף סוף ילדותו.

ולמרות זאת כילד חש מאוד בוגר. ואף זה מתבטא בכתיבתו בחלק זה של הילדות. כקוראת ציפיתי למעט יותר כניסה למוחו של הילד, ואילו אריה כותב יותר כמבוגר הנזכר בחייו של הילד. בעמוד 27 לעומת זאת אני נתקלת בקטע הילדי הטוב הבא:

"העישון יביא לי את הסרטן." אמר אבא.


"החיה שבים?" התפלאתי.


"לא, זו מחלה טרמינלית." אמר אבא.


"מה זה טרמינלית?" שאלתי.


"סופנית," הסביר. "כזו שגומרת אותך בזמן קצר."


"אז תפסיק לעשן." הצעתי.


אבא ליטף לי את הראש ואמר, "הצעה טובה." (עמוד 27)

דמויות הסבא המשעשע, שיכול להעמיד פנים כאילו הוא לוקח את רוני לחו"ל אבל בעצם לוקח אותו לסיבוב בעיר וחוזר הביתה, אבל נצבע בצבעים של הרפתקן בעיני נכדו, ודמות האב שהיה פרטיזן במלחמה והשתמש בכישוריו כדי להגן על בנו -  מעצבות את דמותו. במיוחד כיוון שהלה ניצל את כישוריו שרכש במלחמה כדי להגן על בנו מבריונים.

דרך נעורים וצבא מגיע רוני לפרק עיקרי ועסיסי בחייו- תל אביב. הוא שוכר דירה עם שותפה מעצבנת, לומד באוניברסיטה וחוקר את החיים דרך מנעמי גופן של הנשים.

מעניין שדווקא עם השותפה יש לו מערכת יחסים שהכי מזכירה חיי נישואין, ולא בקטע הטוב שלהם. הוא משאיר כוס בכיור והיא אחריו ממלאה את הכוס מים כהכנה לשטיפה. היא בחייה מתעכבת ולא ממומשת והוא פוחד שיידבק בו משהו ממנה – הרי למרות שהוא מרגיש טוב גם הוא עדיין לא ממומש...

"מה הספר האחרון שקראת?" ניסתה השותפה לפתח שיחה.


"אני לא רוצה לשתף אותך, כי את רק יודעת להעביר ביקורת ולשאול שאלות לא במקום." עניתי לה.


השותפה קמה ויצאה בהפגנתיות מהמטבח. קיללתי אותה בצאתה. הייתה לה יכולת מדהימה לקלקל לי את מצב הרוח בבקרים. (עמוד 161)

דווקא אפשר ללמוד הרבה עשה ועל תעשה ביחסים זוגיים מהלך הרוח שבין רוני לבין השותפה שלו, תובנות על חשיבה גברית ונשית ליוו אותי במהלך הספר.

רוני מהרהר על נושאים שברומו של עולם, מדע, דת מדינה ובטחון, עד שלפתע אביו מת ובחורה זרקה אותו במקביל... זה פותח אצלו פער כזה שהוא נכנס לדכאון. הוא מתחיל טיפול ופותח פצעים מעברו. המטפל דוד אומר לו שמטופל אחד שלו אף תבע את הקיבוץ והגדיר את עצמו כניצול קיבוץ... (עמוד 242). רוני הופך את אבני היסוד שבנו אותו בטיפול, ונאחז באחיינו, אחותו והמטפל שלו, כשליחי החיים, ובוחר בחיים.

הסימן שלו לתחילת היציאה מהדכאון הינו שובה של זקפת הבוקר. הוא נוסע לארה"ב כדי לנער ממנו את השאריות האחרונות של הדאון, ופוגש את דבי, אחותו של חבר מהצבא, בלונדינית חטובה שרוכבת על הרלי דייוידסון שהייתה פעם מעודדת, וכל שהותו שם לא רק שהוא מנהל איתה רומן פרוע, גם עם כל החברות שלה. לא רק שזה בסדר מבחינתה היא אפילו מעודדת אותו לכך.

אחרי כן שהוא יפגוש חזרה בישראל אהובה ישראלית – לימור, במפגש עם חברה טובה שלה, שקינאה בה שיש לה את רוני, הוא יאמר לעצמו, "אילו היינו עכשיו באמריקה הייתה לימור, כמו דבי, נותנת לי להזדיין עם חברתה". (עמוד 324).

שזה נשמע כמו בערך הפנטזיה של כל גבר. בכלל לדעתי הספר הזה יהיה סרט טוב, והצורה שהוא כתוב מעלה לי ויז'ואל של איך הוא יוכל להיות ערוך. מעין מניפסט של גבר ישראלי טיפוסי, עם החום של המזרח התיכון אבל בעינינו מלח הארץ, ניצול קיבוץ מילואימניק נלהב, זיין לתפארת ואוהב ילדים ואישה אחת בסופו של דבר...

מרפסת מול הים / רמי בר-אדון

רמי בר-אדון, ה"תכשיט" של שכונת יורדי הסירה של פעם, מעלה על הכתב את נפלאות ילדותו הקסומה. כפי שהוא בעצמו אמר, "חיינו ברחוב" אין הכוונה לילדים חסרי בית, אלא לרחוב של חבורות, של משחקים, של תככים, ושל דמויות צבעוניות, החל מאימו, שטענה בפני אביו שהילד מוריד אותה ביגון שאולה, בין אם האב היה בבית ובין אם לאו, ועד למבשלת הטורקיה, שהאכילה אותו חינם כי הוא דמה לנכד שלה שנשאר בטורקיה, וכלה בשפה ובמאכלים של התקופה, שלא לדבר על הממתקים, שהם כוכבים בספר בזכות עצמם. כמאמר הרוכל "לימון לימונרו, איזה ויטמין!" (עמוד 60).

עד גיל שתים עשרה בערך אני זוכר את הנמל שלנו בתל אביב כמקום תוסס ושוקק חיים. סביבו התפתחה תרבות הרחוב הצבעונית שעיצבה את דמותי לעד: פועלי נמל שעירי חזה לבושים בגופיות כחולות דהויות...קולות השירה היוונית, שקשוק כוסות האוזו המהול במים קרים... מסעדות הפועלים הביתיות שמגישות לאורחים אוכל חם ומהביל, מעלה ניחוחות משגעים. (עמוד 105).


סיפור המסגרת הוא מותו של אחיו, אליק, "אלוף בדימוס של צפון תל אביב בלשרוק," והספר נפרש על פני שבעת ימי השבעה, ותומך כעין מנחה באוסקר שמזמין את השחקן הבא אל הבמה, כך הדיאלוג של רמי עם רוח אחיו המת, קורא ומעלה מן הזכרון את הסיפור הבא. מתובל טוב טוב בשפה של פעם (למי שמרגיש לפעמים מחוץ לעניינים מצורף מילון עברי – עברי-של-אמא, בסוף הספר). כבר אמרתי שהשפה היא גיבורה בפני עצמה בספר הזה? הלשון קולחת, וגורמת לקורא להרגיש חלק מהתקופה, היא מחייה את הסלנג ולא חוטאת בארכאיות.


השמות אמיתיים, הסיפורים אמיתיים, פניני הלשון של אמא של רמי, אמיתיות, וזו דוגמא חיננית שמתכתבת עם המקבילה הטלווזיונית של ריאליטי, אבל הרבה יותר שווה. בעקבות הקריאה בספר תפסתי את השפה של סבי וסבתי, שפה שאף על פי שכבר ברוב המונחים לא משתמשים היום, סלנג של פעם, עדיין מפעמת בו הרוח הצעירה של חבורות הרחוב.


אביו של רמי לא חסך את שבטו, או יותר נכון את חגורת מכנסיו המשטרתית, מבנו, במיוחד, כשאמו היתה קוראת "יעקב, התכשיט הזה עוד יוריד אותי ביגון שאולה, אני כבר לא יודעת מה לעשות איתו". חלק נכבד מהתככים (מעשי קונדס) של "מועצת המלחמה" בה היה חבר כלל התחמקות מעונש כמובן.


נגיד אבא שלי שומע ש"הרחבתי" מטבע של עשר גרוש, שזה פשוט להניח אותו על מסילת הברזל, הרכבת עוברת והמטבע של העשר גרוש נהיה גדול כמו מטבע של לירה, לך תסביר לבן אדם שמטבע של עשר גרוש ש"הרחבנו" ככה שווה בשוק ה"קח תן" בשכונה שלושים ג'ולות "פושטיות", עוד עשר "אסיות" עוד עשר "צרפתיות" וגם שלוש "ברומבילות" הוא יבין את את זה? לא, והוא גם לא ינסה להבין. (עמוד 52).

כך מוביל אותנו הילד רמי, שכשהוא "מלובש" חגיגי הוא במכנסים כחולים "אתא" וחולצה לבנה, שירש מאחיו, דרך רחובות תל אביב של פעם, יחד עם חברי "מועצת המלחמה"  שמייד מתייצבים ל"ישיבות עבודה" אחרי שהם שומעים את השריקה הסודית, חזי העיראקי, סולומוניקו היווני ועוד ילדים שהפכו בזאת מייד לגיבורי תרבות.


מצחיק, ציורי ועל אף העצב על מות אחיו, גם איתו הוא מנהל דיאלוגים שמוכיחים את אמיתות הזכרונות. רמי בוחר להנציח את כל הנפשות הפועלות מתוך השמחה והאושר של הילדות. האיורים של אולגה אהרונוב קוריאנסקי תופסים בחן ובדיוק את רוח העניינים.


נפלא.

אמהות, זוגיות והספרים שביניהם...

שינוי הסטטוס מצריך שינוי בהתייחסות, כפי שגלית גוטמן חוקרת, ותודה לאל אני לא הראשונה שחושבת כך, גדולים וטובים לפני הכינו ספרים כדי לעזור להתמודד... פוסט מקוצר על כל ספר, שנכתב בין הנקות :)
אני מוקירה ומודה לבן זוגי, שנוכח מאוד, שיודע היטב (יותר טוב ממני) איך לטפל, ומתי מציק לנסיך גזים עליונים או תחתונים, ואולי גם זו הזדמנות להודות לפרסילה דאנסטן שפתרה לי דילמות רבות על ידי פירוש נחרץ של שפת התינוקות...

ספה זוגית – מדריך לזוגיות שפויה/ לילי בנקל ברגמן: (אסטרולוג, ידיעות ספרים, 204 עמוד)
על ההתמודדות בזוגיות, איך לחזק ומה לא לעשות, ספר קליל ונחמד של לילי ברגמן. בעיקר מה לא לעשות, על ידי המשפטים האופיינים האלה שהיא ממליצה להפחית במינונים שלהם בזוגיות – אני מאפיינת בעיקר נימות של ביקורתיות והתבצרות שאכן לא מועילות לזוגיות, וההפך שלהן – הקשבה ואמפתיה הוא הנכון. זכרו שאתם צוות, אומרת לילי, שבן הזוג הוא מראה שמשקפת אותכם, זכרו לא להזניח את עצמכם, ובעיקר מה קורה כששוכחים את הזוגיות ועוברים להתכתשות, מחולק לפי נושאים (ישעשע בעיקר את הגרושים בינינו)... טיפים לזוגיות

בודיהזם לאמהות/ שרה נפתלי (אסיה 380 עמוד)
עקרונות ואמיתות הבודהיזם, באפליקציה לעולם האימהות והזוגיות:
מטפל במודעות שלנו. המחשבה שלנו בוראת את המציאות, על כן כדי לשנות את המציאות כדאי שנשנה את המחשבה. הספר מתחיל בסקירה של האמיתות ועקרונות הבודהיזם. מפליא לתאר את המציאות החברתית הרווחת במציאות ההורית בעולם המערבי, בידוד, רחוק מחברים ללא ילדים, נוכחות חסרה של בן זוג שבעיקר נמצא בעבודה (תודה לאל שבורכתי בבן זוג נוכח)... והאמהות שדורשת מאיתנו סוג חדש של עצמאות. "תקוותינו היחידה לאמהות מאושרת ונבונה נעוצה בפיתוח משאבים פנימיים שיזינו אותנו" (עמוד 21), איך להתמודד עם כעסים, דאגה, החיים עם בן זוג לפי עקרונות הבוזהיזם, באפליקציה חיובית לחיי היום יום.

סודותיה של הלוחשת לתינוקות / טרייסי הוג עם מלינדה בלאו (מטר, 254 עמוד)
מצד אחד יש בספר הזה דברים מועילים מאוד, כמו מעין טבלת סימפטומים שתעזור לאבחן למה התינוק בוכה, האם הוא עייף, האם הוא רעב, איך אפשר לדעת? הטבלה הזו פותרת את הקלולסיות שמתלווה לאמהות לילד ראשון בעולם המערבי.. שיטות הרגעה והרדמה, וכו', מצד שני יש בו גישה שבה אנו מתחילות בחינוך להרגלים כבר מגיל מס' שבועות, ולדעתי זה קצת דידקטי מדי, ופחות מתחשב בילד שלפנייך. אבל בסך הכל מאיר עיניים ויסודי: סוגי אופי, שיטות האכלה, סוגי בכי ועד איך לרחוץ או למגן את הבית לתינוק זוחל...

עיקרון הרצף/ ג'יין לידלוף (אלטרנטיבות, 165 עמוד)
זה הספר האהוב עלי, כיון שהוא מתלבש לי טוב עם החיבור שלי לנשיאת תינוק, לעומת חוסר החיבור שיש לי לעגלה. התינוק שננשא על הגב מספק את סקרנותו, נרדם יותר טוב, ומרגיש חלק מהחיים. הספר נבע מהתבוננותה של הסופרת בשבטים אינדאנים בוונצואלה - וההבחנה שלה שלה למידת האושר של הילדים. אני אישית נתקלתי באם שמגדלת את בנה לפי עיקרון הרצף - והתוצאה ילד בוגר מאוד לגילו, בעל ביטחון וחייכן. רק על כאבי הגב שכרוכים בזה היא לא מדברת, אבל לטעמי אפשר לפתור את זה עם מנשא נכון. היא מדברת על שתי ציפיות מולדות של התינוק: להמצא במגע מתמיד עם אימו, ולהיות עד לחיי המבוגרים מבלי להיות במרכז תשומת הלב כל הזמן. התקופה הראשונית שמעצבת את האישיות שלנו לשארית חיינו – בעיני כה חשוב בה להעניק לתינוק את כל תשומת הלב שהוא זקוק לה מבלי להתחשבן. כמה שיותר לחקות את התנאים המחבקים והחמימים ששרו ברחם כדי כמו להמשיך לו את ההריון מבחוץ עד שהוא מבקש את העצמאות שלו בעצמו מתוך מלאות.

אשת חיל או הזדמנות לאושר?

אז מה עדיף – לקרוא ספר טוב שמוריד את המצב רוח, או ספר שכתוב גרוע אבל יש בו הצהרות והתייחסויות פוזיטיביות לחיים?


הספר הראשון שאדבר עליו בהקשר הזה הוא אשת חיל של ליהיא לפיד. (הוצ' כנרת זמורה-ביתן 221 עמוד)


ליהיא כותבת בגדול על חייה למרות שכמובן אי אפשר לחתום על זה, וזה משולב בהידהוד ממכתבים של נשים אחרות, שכותבות לה ומשקפות לה את עצמה, כפי שהן תפסו אותה מעל גבי הטור שלה בעיתון לנשים.


אבל לא כך מתחיל הסיפור – הסיפור מתחיל בחלום, מה קורה אחרי שהקריאו לנו את המשפט: והם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה.


עכשיו שאני חושבת על זה, בסרט "שרק" האחרון, בדקות הראשונות, רואים את שרק ופיונה מספרים את סיפורם על שולחן האוכל – ואיך הם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה. עצם החזרה על הסצנה, גורמת לנו להבין את התסכול של הגבר שרק, ולמה הוא יוצא להרפתקה שמתחילה לו את הסרט האחרון.


אז הייתה אגדה, ועכשיו – המציאות.


ליהיא מספרת על החיים בשני קווי סיפור, אחד גנרי, בה היא קוראת לגיבורים בשמות התואר, הנסיך או הנסיכה, ולילדים היא קוראת היורשים. שם מסופר איך החיים היו אמורים להראות, ואז היא מספרת בגוף ראשון, על החיים.


על רגשות הכרוכים באמהות, על גידול הילדים, והכל מתוך עדכניות תל אביבית, שגורמת לי להרגיש כאילו הספר יצא חם מהתנור האינטרנטי. השפה עדכנית, הנופים התל אביבים, וההתנהלות בארץ והמירוץ הבאבילוני אחרי פרנסה וכסף מתוך זווית הראייה של אישה – גידול המשפחה, לחזור לעבודה או לא וכו'.


ליהיא גם עוברת מסע בספר, מסע שבו היא לומדת לזהות שהיא שמה את עצמה בעדיפות אחרונה ומנהלת מעל דפי הספר דיאלוג בין הפרט לבין מוסכמות החברה בה היא חיה.  הנסיכה הופכת לאט למלכה אבל אם לרגע חשבתם שזה שדרוג היא מפרטת: "מלכה כמו כל אלה שיש שבאגדות. כמו שהיא נשבעה לעצמה לא להיות לעולם. מלכה שמתעסקת בפרטים הקטנים, שחיה את הפרטים הקטנים, שכועסת על כל העולם, מלכה נרגנת וחמוצה, עם פרצוף שהמרירות מעקמת לו את זויות הפה, העיקום הזה שיכול לכער גם את הפנים הכי יפות. מלכה שכועסת על שתהילתה, יופיה ונעוריה נבלו." (עמ' 117)                                                                                                                                                                                                                                                                                      


הקושי שהיא מתמודדת מולו אינו רק הורות, אלא הורות לילדה אוטיסטית, שגורמת לה לשבר, לשאילת שאלות נוקבות ולשחיקה מתוך נתינה עד הקרבה עצמית מוחלטת על מזבח האמהות.


כל זה קורה בד בבד לאיש שלה, שעובר מסלול אחר במקצת, כן הוא חלק מההורות, אבל הוא לא עולה על המזבח. כדי לתמוך במשפחה החדשה, הוא עובד יותר קשה ויותר שעות, מה שמרחיק אותו יותר, ומאפשר לו עולם אלטרנטיבי בד בבד. הקרע מתחיל והולך ומתרחב כחלק מאותו מסע – הפרידה בלתי נמנעת.


האיזון העדין בין נתינה לילדים ובין משיכה לגבר, ובין ההגשמה העצמית, על רקע מנגינת הפחדים והאמיתות הבסיסיות שמרכיבות את מציאותה הרגשית מלוות אותי בספר, דרך הסלאלום של מצבי הרוח, של הדיכאון והפחד, או התרוממות הרוח.


אני קוראת את הספר ואני בהריון בחודש השביעי, הספר, על אף שאני זוכרת שהוא חיים של מישהי אחרת, עצם העובדה שחייה מהדהדים עם חיים של כל כך הרבה נשים נוספות בישראל, נוטע בי תחושה של דיכאון קל: האם גם אני עומדת לעבור בנתיב המירוץ הבלתי נדלה הזה? עם  הילד שלי ובן הזוג שלי?


שוב אני נזכרת שאני לא היא. הספר נבלע ביומיים, הוא קולח ונהיר. ומזל יש לי נקודת אור בו: אני רואה שהיא בוראת לעצמה את המציאות שלה, ואני בוראת את שלי אחרת.


אחרי הפרידה מבן הזוג שלה הם נפגשים על מפתן גן הילדים, ופתאום מדברים: "והוא אמר לי שזו הייתה רק שריטה. ולא הבנתי. והוא אמר לי שאולי באמת הייתה שריטה, כי תמיד יש שריטות בדברים ישנים, וחבל לו נורא שהנסיכה בחרה לראות רק את השריטה. שהיא יכלה לבחור אחרת. ממש חבל כי התמונה הזו קרועה לגמרי." (עמ' 206).


אני ממהרת להחזיר לעצמי את ראיית הרנטגן, השולה מתוך משפטים שאנשים פולטים את ההשקפה שלהם המנתבת את חייהם. "הקרבתי בלי לשאול אם מישהו צריך את ההקרבה הזו בכלל" (עמ' 208). "וחשבתי כמה התעסקתי במה הייתי רוצה לשנות...אני המון זמן לא שמחתי ממה שכן היה." (עמו' 210).


היא מסיימת את המסע שלה בתובנה הזו: "וחשבתי בפעם הראשונה, אחרי המון זמן, על מה אני רוצה. לא מה אני רוצה מאחרים, לא מה אני רוצה שאחרים יעשו, יהיו, יתנו לי, אלא מה אני רוצה בשבילי". (עמ' 214).


המסע שהגיבורה עוברת מביא לתובנה שקטה אך עוצמתית, בו היא לוקחת את המושכות חזרה לידיה. וזו נקודת האור. היא מבינה גם בסוף שהיא כן רוצה להיות בזוגיות וממשיכה את המסע שלה שלא נגמר, מתוך מקום מפוייס יותר.


ואני שואלת את עצמי, נכון נהניתי מהספר, אבל האם היה שווה להכנס לדיכאון במהלכו?






והשאלה הזו מובילה אותי לספר הבא:

הזדמנות לאושר – 10 דרכים לחיות חיים מאושרים / ברברה ברגר (הוצ' כנרת 216 עמ')


ברברה היא סופרת אמריקאית, כך כתוב בכריכה האחורית, אשר ברחה מהבית בגיל 18 כדי להשתתף במחאות נגד מלמת וייטנאם. חוותה את שנות השישים, סמים, טיולים למזרח והרחבת הדעת, מגורים בארצות זרות, מאקרוביוטיקה, ועד פירוט של מצבה האישי, נשואה אם לשלושה שהופכת לאם חד הורית גרושה, עסק והתבגרות. עושה רושם שהקרדיט הכי מרשים שמסמיך אותהלעזור לנו חיות את חיינו ביותר אושר, הינו העובדה שספרה הראשון הכוח לשנות, היה רב מכר ברחבי העולם.


ובכן [ספוילר] אלו הן 10 הדרכים שיעשו אותנו מאושרים יותר


1.      קבלו את מה שיש (מהדהד לי קשות מביירון קייטי שגם לא המציאה את זה, אלא קיבלה השראה מתורות מזרח ידועות – עכשיו אני שואלת את עצמי, האם בעצם העובדה שאני קלות מבקרת את חוסר המקוריות של האמירה בספר זה הינה כשלעצמה אי קבלה של מה שיש?)


2.      למדו לרצות את מה שיש לכם (ראה סוגריים סעיף 1)


3.      היו כנים עם עצמכם (היוגה דיברה על אמיתיות וכנות, כבר לפני 5000 שנה, אבל זה בסדר שברברה מגלה לנו את זה, אני בטוחה שרובינו לא לגמרי מיישמים).


4.      תחקרו את הסיפורים שלכם (הגורם מס 4 לסבל ולאומללות הוא הסיפורים המפחידים שאנחנו מספרים לעצמינו על החיים והעולם – לפחות כאן היא מביאה באופן גלוי את ביירון קייטי, ואת 4 השאלות המפורסמות שלה, ככלי הכי טוב שהיא מכירה לחקור את הסיפורים שלנו).


5.      התעסקו בעיניינכם בלבד (במקום להתעסק בעינינים של אחרים, שיגרום לכם סבל, גם בנושא ההורות מדגישה ברברה, התייחסו לילדכם כאילו הם חבריכם הטובים ביותר, עזרו להם להגשים את חלומם. העצה הטובה ביותר שהיא מנדבת לנושא זה, להקשיב לילדים ולשחרר אותם. אם תנעלו אותם הם יברחו רחוק, אם תשחררו אותם סיכוי טוב שהם ישארו קרוב. אישית אני לא יודעת כמה בדוקה היא הגישה  של להיות החבר הכי טוב של הילד שלך. יש לו חברים טובים, וממך הוא צריך הורות לא? אוקי אני ממשיכה הלאה)


6.      לכו אחר לבכם ותשוקותיכם והשלימו עם התוצאות (כן, ללכת אחר שאנחנו רוצים לעשות ולא לפחד מהסתייגויות הסביבה... את המסר הזה, גם כך נדמה לי קטפתי כבר בסרטי הילדים של ילדותי).


7.      עשו את הדבר הנכון ושאו בתוצאות (לא לחשוש מהתוצאות של המעשים לפני העשייה, חזלינו שדיברו על סוף מעשה במחשבה תחילה, לא כלולים בסעיף הזה. אבל היא מדברת על תעוזה, וכאן היא מביאה את סיפורה האישי להתנגדותה למלחמת וייטנאם שהוביל אותה לחפש מקלט מדיני בשוודיה. לא קל לעשות את הדבר הנכון היא אומרת, אבל זו הלהבה שלנו ועלינו לחפש את העשייה הזו גם ביום יום ע"ע גנדי).


8.      התמודדו עם מה שניצב מולכם ותשכחו מכל השאר (לא להעמיס על המציאות את העתיד או העבר, ולהעצים בכך את הבעיה, אלא רק למה שקורה בהווה. שלא תבינו אותי לא נכון, אני מסכימה עם כל מילה וסעיף כמעט, רק הדרך בה הוא נכתב מטרידה אותי לכדי חוסר סבלנות בקריאה, ואני מתאזרת בסבלנות לסעיף הבא)


9.      דעו כל דבר מהו (הגורם מס' 9 לסבל ולאומללות הוא הרצון להגיע לסיפוק מוחלט מחוויות יחסיות – ראה סוגריים בסעיף 8).


10.  למדו לראות מעבר לזמניות (האמונה שאנחנו הופכים  לשומדבר תהרוג אותנו היא טוענת).


והספר מסתיים בדפי תרגול.


אז דעתי על הספר הזה: מדריך לרוחני, למחפש המתחיל. אולי אם לא הייתי קוראת כל כך הרבה ספרי יוגה ופילוסופיה של המזרח, ומקשיבה למורים רוחניים כמו אקהרט טולה או אפילו ביירון קייטי, הייתי אומרת שיש לספר מה לעשות אצלי במדף. אבל זו אני. אני מנסה גם בד בבד להסיר את ההתנגדות הספציפית שלי לטקסט הפשטני לעיתים, ולקרוא מעבר, להזכר באמיתות, אז מה אם הן לא מקוריות?


אז מה אם הן כתובות בצורה שגורמת לי לחוסר סבלנות בקריאתן. הן אמיתות אוניברסאליות, בהן אני לא מפקפקת לרגע. וטוב להזכר בהן. והן באמת עוזרות להרגע, ולחיות יותר מתוך קבלה ואושר.


החלק הכי פאן בספר הוא הפסקה בו היא מדמיינת יחד איתנו "מה היה קורה אילו יותר ויותר אנשים היו מעדיפים לשבת בשקט, במקום לטייל, לעשות קניות, לצפות בטלויזיה או ללכת לסרט למשל? ...הרשו לי לבחון מה יקרה בתעשיית התיירות תחילה, אם אנשים יטיילו פחות, תעשיית התיירות כולה תוריד מהלך באופן דרסטי ותתנוון. התחבורה האווירית תצטמצם ומספר המכוניות בכבישים יפחת מאוד. אם יתמעטו כלי התחבורה, זיהום האוויר יפחת מייד. במצב זה נזדקק לפחות דלק, ולכן נהיה פחות תלויים ביצרניות הנפט במזרח התיכון. לכך עשויות להיות תוצאות פוליטיות (וחברתיות) מרחיקות לכת שישנו את תמונת העולם המדיני...." (עמ' 142).


תרבות הצריכה שמובילה את המודל שלנו לאושר: כאשר משהו יקרה אז יהיה מאושר (השלם את החסר). את זה חידד לי מרצה בTED, שהרצה על האושר.


ובכן  אני שואלת את עצמי לסיכום – מה עדיף – ספר טוב בצורתו או ספר שמהותו טובה. ואני אומרת זה כמו האמירה אם עדיף להיות עשיר וחולה או עני ובריא... לטעמי: עשיר ובריא זו האופציה המנצחת...




שבוע הספר שמתרחש בימים אלו מביא אלי ספרים אלו ואני מביאה אליכם את דעתי הכנה... אם בעתיד תרצו לשמוע את דעתי הכנה שוב, אל תשכחו להרשם... (בצד ימין). עד לפעם הבאה..