יומנו של מויישה / מנחם זילברמן – פרוייקט מימון המונים (הדסטארט)


תולעת ספרים הייתי כל חיי, גדלתי בבית מאוד מילולי, של אמא סופרת, ואבא שחקן וקומיקאי, שחי על קוצם של י'ודים שונים, ועל חידודי לשון כפל משמעויות והפתעות. לכן היה מצחיק.
אבי היה הסטנדאפיסט הראשון בישראל. מנחם זילברמן, או בשיכול האותיות שהיה נוהג להתבדח על עצמו, מנחם ז"ל בר-מינן. בינואר שעבר הוא עזב את גופו והמשיך את המסע שלו לעולם אחר, מצחיק יותר.
אחותי שנסעה להלוויה בלוס אנג'לס מצאה ארכיון מופלא שהשאיר אחריו, ממש אוצר. פנינה שבצבצה מן הארכיון הזה היה ספר אוטוביוגרפי שכתב עם סיפור חייו הלא יאמן לפני לכתו. עכשיו ביתו אביגיל זילברמן, אחותי, מעלה את פרוייקט מימון ההמונים, להוציא את ספרו האוטוביוגרפי על חייו.
כשכותבים ריוויו על ספר, זה אחרי שקוראים אותו. כשקורא רוצה לרכוש ספר בחנות, הוא מסתמך על חברים שקראו או מבקרים שהמליצו והוא גם מעיין בחנות וקורא כמה שמתאפשר לו לפני שמחליט לרכוש. כאן – עדיין אין ספר, אז איך מחליטים?
אז אני אספר איך זה היה לגדול עם אבא כזה...

את הבת של מנחם זילברמן?
הנה שאלה שלוותה אותי במהלך חיי. כשהנהנתי, תמיד קיבלתי בתגובה יחס של הערכה. מנחם זילברמן הוא אבי החורג, הכרתי אותו כשהייתי בת שנה וחודשיים. בגיל שנתיים, לאחר היכרות די קצרה, הוא לקח אותי איתו להופיע בזהו-זה, ב"מפלצת הקולנוע" וסמך עלי שלא אעשה פאדיחות.


אני בת בערך 5. אבא יושב איתנו הילדים, ורואה באגס באני, בתקופה שלא היה תרגום או דיבוב, בקטע מסויים היה מתפוצץ מצחוק, אנחנו מסתכלים עליו, אבא תסביר, אבא מריץ אחורה את הקטע, מסביר לנו, היטב, עד שנבין. וכך משפטי באגס באני היו אבני יסוד בתרבות המשפחתית שלנו. וכך גם התחלתי להבין ולדבר אנגלית מגיל צעיר
אבא מסוגל לספר בדיחה על כל נושא שבעולם. רק תתנו לו.. הילדים היו שוברים את הראש. דין אחי, זורק, בדיחה על רמזורים. אבא חושב וחושב, אבל לא מוותר לאתגר: בסוף הוא מדגדג אותו בצירוף המילים, אדום צהוב ירוק אדום צהוב ירוק. אחי דין הולך בעקבותיו ומגיל צעיר ממציא הצגות ומונולוגים – אל הקהל הסבלני אחותו, וכך היינו מבלים שעות בצחוקים ובהצגות.
כאן, אחי מופיע איתו, בתרגום של אבוט וקוסטלו, לWho's on First Base""?




 אבא מתחיל להופיע במרכז, ולוקח איתו את כל המשפחה בטרנזיט ואן, שיתאים לנסיעות ארוכות ומשפחתיות. הנסיעות הארוכות התחברו לו לתרבות האיזי ריידר שאהב, והמערכון על הג'ק מאוד מדבר בשפה הזו...

הוא המשיך את התרבות הזו, של הנסיעה המתמשכת והחופשיה אל האופק – בקליפורניה, שם עשה טיולים מצחיקים בעברית – מאגר מידע בלתי נדלה על כל פיפס
לינק
 אבא, שאהב את השם מוישה, ע"ע המערכון משה והאורנג'דה שכתב לדודו טופז כתב את האוטוביוגרפיה שלו בגוף שלישי, והוא מספר על משה שכותב יומן.

"השאלה הראשית ביומן הזה היא: האם המדינה באמת לא בסדר, או שאני טיפש מלהבין אותה, עצלן מלחקור אותה ופחדן מלהתמודד איתה." כותב מוישה ומתאר מערכת יחסים מורכבת ומלאת עליות ומורדות עם ישראל.
הוא מתאר את ילדותו המשונה כילד אילתי, עם שני אבות ואמא שלא מבינה אותו: "אני ילדתי כזה ילד חמוד ותראה מה עשית לי ממנו." או "אל תצחקו, אחרי זה הוא חושב שזאת חכמה!".
הוא מספר על רגעי הזוהר, הקשיים בקריירה וההחלטה להשאיר את הכל מאחור ולעזוב לארצות הברית. המון קטעים מצחיקים והמון קטעים טראגיים שעוד יותר מצחיקים.

מנחם זילברמן היה הסטנדאפיסט הראשון בישראל. הוא גם היה שחקן, תסריטאי, מוזיקאי, מפיק, במאי, קופירייטר וקפטן. שותף להצלחות הכי גדולות של הבידור בארץ: להקת הנח"ל, גבעת חלפון, שלאגר, כוורת, זהו זה, וגם היה כוכב הטלוויזיה הראשון בישראל בסדרה המיתולוגית חדווה ושלומיק.


הנה הלינק, לפרוייקט, זה הולך להיות ספר מצחיק, מאיש מצחיק, ופרוייקט מימון המונים אחד, שמסתיים לא במקרה ב 12 לינואר, יום השנה למותו של אבי. הסכום המבוקש (35000) מיועד כולו לכיסוי הוצאות, והתומכים יקבלו בתמורה לתמיכתם, עותק של הספר ועוד מלא גודיז....
 עשו שייר לפרוייקט - SHARING IS CARING :)

לסיום ציטוט מהספר:

כשכולם השקיעו בבורסה, באגרות חוב, בזהב, בעסקים, מוישה השקיע בזכרונות נעימים. "אני רוצה להיות בטוח," כותב משה, "שברגע ההוא, עם רגל אחת בקבר, כשתעלה השאלה הבלתי נמנעת: קיבלת כך וכך שנים, לפחות נהנית?״ לא אתחיל לגמגם.

>>לתמיכה בפרוייקט לחצו כאן<<

מים נשברים / אבי בידה

מים נשברים / אבי בידה

הרבה זמן לקרוא, אין לי מאז שאני אמא. ובכל זאת זוהי הפינה שבה אני מתייחדת עם עצמי ומחשבותי, ואני לא מוותרת. והנה הגיע לו בדיוק הספר שאליו פיללתי. (גילוי נאות: אנוכי עיצבתי את העטיפה לספר, וכך הגיע אלי ספר הביכורים המצויין הזה). אברהם בידה, הוא שם הסופר, מים נשברים הוא שם הספר. 

הספר כולו סיפורים קצרים, על גבול המכתמים, לפעמים עם פאנץ' חזק ומבריק, ולפעמים ליריים ומעוררי מחשבה. אהבתי מאוד איך שהסופר מפסל את משפטיו, מביא אותם לדרגה של שלמות, בעיני.
מארג הדמויות שלו מזכיר לי את הסרט "תמונות קצרות" או שאולי עדיף לציין את המקור הסיפורי לסרט, ריימונד קארבר, אבל הוא לא הסופר היחידי שהספר הזה מזכיר לי.

בסיפור בשם "צלמן" כמו מתכתב הסופר עם עצמו, הלבוש בדמות אחרת אך דומה, בדומה לאופן בו בורחס היה מתכתב עם אני אחר, או אני עתידי שלו. אשר בסוף מתאחדים ברגע מסויים, שהוא מעין נקודת מפגש בין שתי הדמויות.
סיפורים מסתוריים, המתעתים בדמיון של הקורא, ובדמיון של הכותב. שום דבר אינו בטוח. בסיפור "השקט המושלם" מחפש הדובר את אביו.
"אתה יודע מה הבעיה שלך?" שואל אותו הרופא שלו, אחרי חודשים של הנהונים וחצאי משפטים על ספת הטיפולים, "הבעיה שלך שאתה רואה בכל אדם את האפשרות שהוא אביך! אבל," נשם כדי שאקלוט את דבריו, "כאשר האפשרות הזו מתנפצת לך ומתנדפת כמו ריח של בושם זול, אתה נותר עם חרדת הנטישה שלך, בסרחון של מקשת החיים, בשכרות האכזבה." שוב הפסיק לרגע והוסיף: "משם אתה יוצא לחפש מחדש."
הוא נעץ את הסכין. סובב אותה ושלף מתוך הפצע המדמם וחזר לשתיקה שלו..     
הגיבור מדמיין את אביו בהזדמנויות שונות, והרופא שלו טוען שלא כל מה שהוא רואה זה באמת. מכאן מתחיל גם הקורא לפקפק, האם כל מה שכתוב הוא מציאותי? הזיה הדמיון של הגיבור שמשווע לאביו, הקולות והמסעות שהוא עובר ושומע. הכל מתחיל לתעתע גם בקורא.

אברהם בידה, מתעתע בקורא, והופך את קרביו בפואנטות, או משאיר אותו אפוף שובל קסום, בסיפוריו הליריים יותר, שמשאירים במצב של הרהור ושחזור, להבין האם באמת הבנתי את הסיפור, או שהכותב הצליח שוב לתעתע בי. 
התיאורים הם תיאורים עמוקים אנושיים, הנשמעים כקול הנסיון, על אף ריבוי הדמויות שעל הכותב לשלוט בהם.  ולעיתים בעלי הגיון פנימי של חלום.
ספר חזק וקולח.
בסיפור האחרון, הוא מספר על אדם שמרגיש שהוא עומד לעבור שינוי, הנה השינוי בא, הוא מתרחש ברגע הכתיבה ממש. בידה יוצר מתח כזה שהקורא משתוקק כבר לדעת מהו השינוי, אבל לא. עד סוף הסיפור לא נדע מהו השינוי המדובר, ולאט לאט אנחנו הופכים שותפים לשינוי, ואנחנו מדמיינים איך השינוי הזה מתרחש ממש כאן, עלינו, בתוכנו. העובדה שהסופר אינו טורח לפרט מהו השינוי מותירה את הסיפור פתוח דיו כדי שכל אחד ידמיין את השינוי שעבר עליו, כמו מחול שהולך ומתגבר כקרשצ'נדו עד לתו הסיום – ע-כשיו!                                             

בית המשפט הקטן שלי / אביטל בית-נר

לו היתה חיה בזמנים קדומים היתה אביטל בית-נר ודאי "יושבת בשער העיר, מקשיבה לאנשים, שומעת את סיפורי היום יום שלהם... מנהלת איתם דיאלוג על החיים ומשמעותם, ומסייעת להם בפתרון שאלות ובעיות" (עמוד 126). אבל אביטל היא שופטת בדימוס, של מערכת בתי המשפט בישראל.

"מאחר שצדק ורגש לא הולכים תמיד עם דין" היא נאלצה לשימם בצד. היה עליה להיות קרה, מחושבת קשובה ומחליטה  ."אין זמן להתלבטות, הצדק מעניין עד גבול מסויים. צריך לקבל החלטה וכמה שיותר מהר. ההנהלה לוחצת." (עמוד 124).
כאן בספר הזה, היא יכולה לקחת את הזמן.

בית המשפט הקטן שלי, הינו אסופה של סיפורים קצרים, בית המשפט הקטן, של אביטל. הספר מתחיל במיני סנסציה, בה היא מגלה מדוע לא מונתה לנשיאות המחוז, על אף שהיתה המועמדת המתאימה ביותר. שיחת טלפון קצרה אל תוך הלילה, שסיקרנה אותה עד כדי כך שלא יכלה לישון.

הרי בעקבות אי המינוי הזה התפטרה בהודעה של שנה מראש. בקשתה התקבלה "כמבוקש" והיא בתום השנה הזו, הפכה כך סתם ל"בדימוס" בלא שיחה או מילה טובה לדרך החדשה.

כשקרביה סוערים היא מבקשת לפגוש את עמיתה, שחייג אליה באותו לילה ולגלות מדוע לא מונתה. אותו רגע מכונן מוליד בתוכה מירוץ פנימי, לקילוף השכבות שעטתה עליה עם השנים, מאחורי מסיכת השופטת, אשר התגלמו כדפיה בספר זה.


"מי אני?" שאלתי את עצמי,


"מה מניע אותי בחיים?


למה כל זה קרה לי?

(עמוד 23)

יד ימינה שכתבה בעבר פסקי דין הופכת להיות הצינור שלה למחשבות ולרגשות בכתיבה, היא מגרשת את השכל הביקורתי, והוא הולך, אבל שב אחרי זמן לא רב. את תחילת מסע הכתיבה הזה היא חוקרת בעבר הילדות שלה. אביטל מרגישה שכל דף מהספר שלה צועקת "אבא" על אף שלא הכירה אותו ואולי בגלל. כדי לא לפגוע באמה היא מוכנה לבטל את רצונה לכתוב. ואמה כמו שומעת, ופגישתה עם מלאך המוות לא מאחרת לבוא.

מחברתה של סבתה מונחת על ברכיה, ושל אמה, ועכשיו שלה. היא חוקרת כמו את הגנים שלה, ומכירה את עצמה, את הדפוסים שלה שחוזרים ונשנים בסיפורי חייהן של סבתה ואימה. רגועה, שעכשיו היא יודעת את התשובה מתחיל תהליך של קבלה עצמית "זו פשוט הגנטיקה" היא אומרת לעצמה.

בעיני הגדולה של הספר הזה טמונה באנקדוטות מחיי המשפט, במקביל למסע הפנימי שלה.

כדי לרפא את עצמה ממחלה כרונית מכירה לעצמה אביטל את עולם המדיטציה, התעופה היוגית, וכו'. ובכלל שזורים בספר מתקשרים אסטרולוגים וכו', הפותרים לה בעיות עלומות שונות, כולל מקור נזילה עלום שבעלי מקצוע לא הצליחו לגלות. ובמקביל מגלה אביטל בעצמה יכולות תקשור – המתאמתות עם המציאות.

שני מקרים כאלו הביאו אותה (וגם אותי) לחבב את המכשפה שבה.

באחד מהם, במהלך שמיעת ראיות בתיק אזרחי, בתוך עיון בעשרות מסמכים שהוגשו כנאמנים למקור, חלף בה רעד בהתקלה במסמך אחד. כשהמשיכה הלאה חלף הרעד ושוב חזר כששבה אליו. החליטה לבקש את מקור המסמך. בתגובה נאמר, שהמסמך שביקשה נעלם. ויש לה תחושה שלסיום התיק יש קשר למסמך הנעלם.

בעיני זה מדהים, שיהיו לו כאלה יכולות לשופט, אינטואיציה, קריאת מחשבות ותקשור – יכולות היו לעזור למי שמשרת את הצדק.

ועל אף זאת, טוענת אביטל בית-נר כי בבתי המשפט אין צדק.


"מהו הצדק בעיניכם?" שואלת אביטל.


"הצדק הוא האמת" באה התשובה.


"ומהי אמת?"


"האמת שלנו"

"כל האנשים שהופיעו וטענו בפניי, כמעט ללא יוצא מן הכלל, האמינו וטענו כי האמת והצדק איתם. וכיצד ייתכן הדבר? הרי זה בלתי הגיוני ובלתי אפשרי. שאלתי את עצמי לא פעם, מהי אמת ואם נייתן בכלל לקבוע את האמת. אמנם הייתי שופטת, אך מי אני אם לא בן אדם... וכמו כל בן אדם יש לי ערכים, אמונות ודעות."  כבר שמונתה לשופטת הבינה כי לכל אדם האמת שלו וכי אין אמת אחת. "אדם מאמין במה שהוא חפץ להאמין. לכל אדם אינטרס לומר את את שהוא אומר, וכשיש אינטרס, לא יכולה להיות כנות מוחלטת. כשאדם מאמין בדברים שהוא אומר, מבחינתו זו האמת. זו הסיבה למשל שאני אישית לא מאמינה במכשיר הפוליגרף"
(עמוד 97)

במסעה הארוך בעקבות הצדק, עם תובנותיו, עכשיו שהיא בדימוס, מבינה אביטל שגם זו מסכה. והיא מבקשת להסיר את המסכות שעטתה במשך השנים, ולחזור לעצמי הטהור ההתחלתי. זה שהיה לו חלומות אחרים לפני שנכנסה ל"רומן" רב השנים עם המסגרת.

"והנה הגיע היום בו אין לי יותר אף אחד שמצפה ממני, ואין יותר אף אחד שיאמר לי כי חלומותיי אינם מכובדים דיים. אין אמא, אין מורים, אין מנהל, והחברים כבר לא אותם חברים. העולם השתנה והיום ניתן לקבל אותי כמו שאני".

כמה משחרר.

ספר שהותיר אותי מלאה תובנות, כיוון שאני אוהבת לשמוע את סיפורם של אחרים, וללמוד ממנו על חיי שלי.



 

חיים בכיוון אחד--->>> חיים גרינפלד

ההומלסים התחילו לארגן פוזה לקראת שנת ישרים על ספסלי העץ המפוייחים שבתחנה.

כך נפתח המסע של אורי בנבכי המחלה המסתעפת מהארץ ועד ניו יורק, וברחבי עורקיו. אורי חוקר במסעו אל נבכי מח העצם שלו, את האלמנטים החשובים בחייו, זוגיות, אהבה, מסירות, ואף את אלוהים.

המסגרת היא סיפור מתח רפואי: מנהל המחלקה שאמור להציל אותו, חלפין, מציע לו טיפול, שעד כה נוסה על עכברים בלבד, אורי ועפרה המבוהלים, נמלטים משם, ומתחילים טיפול בממוריאל בניו יורק. שם שואבים לו מח עצם, כדי להשתיל אותו במידה ולא ימצא לו תורם זר. בסופו של דבר אחרי תלאות מרובות וביטולי ניתוחים ונסיעות מיותרות, נמצא לו תורם. במקביל מסתבר שמישהו חיבל במח העצם העצמי שלו, כך שלא יוכל לשמש גיבוי בעת ההשתלה. משאבים רבים שהושקעו בשאיבה ובנסיעה יורדים לטמיון.

שתי נשים מלוות אותו במסע הפנימי והחיצוני הזה. עפרה, האישה הרשמית שלו, על אף שעדיין לא חוקית, ומירי, האישה הפתיינית, שגם מעניינת אותו וגם מעצבנת אותו.

אורי מגלה שיש לו לוקמיה.

והיא, מה היא צריכה לסבול? מה תיתן ולמי תועיל נאמנות חסרת גבולות לאדם שימיו ספורים?(עמ 33)

שואל את עצמו אורי, ברגעי השפיות בהם תפס את גודל הצרה שנקלע אליה.ייאוש וחרדה קיומית אופפים אותו.

עפרה מוצגת כאישה המושלמת, מתפקדת, נרתמת למאבק, והכל על הראש שלה. לא רק זאת, היא גם יודעת להגיד לו את הדבר הנכון ברגע הנכון, לא מלחיצה אותו, בקיצור האישה המושלמת, על אחת כמה וכמה כשהוא נזקק לעזרתה ותמיכתה. 

היא הייתה הוא. היא הייתה האלוהים ששולט בפרטים ומתרגם אותם להשרדות. היא הייתה הסיבה היחידה שבעטיה לא שקע לתהום ולא איבד את חיוניותו ואיתה את חייו, באורח סופני ובלתי הפיך. היא לא הרשתה. (עמ 56).

עפרה קונה לעצמה בגדים.

 קנתה לעצמה וקנתה לו בתמימות נפלאה, מבלי שעבר לה אפילו פעם אחת בראש שאולי הוא לא יזכה להנות מהדברים החדשים. הרגיש הערצה אדירה לאישה הזאת. חש שבלעדיה אין לו זכות קיום, והבטיח בליבו בפעם האלף וחמש מאות שייפצה אותה אותה ביום מן הימים על מה שהיא עוברת על לא עוול בכפה. (עמ 160).

לא ברור אם כן, כיצד נוצרת פרצה בהרמטיות הזאת, שאליה חודרת מירי. קולגה נחמדה חייכנית ומטופחת, שעושה עיניים בלי להניד עפעף לגברים תפוסים.

המניפולטיבית לא הפסיקה לשרוץ. הייתה זו שעתה היפה. אם זה היה תלוי בה אין ספק שהיא הייתה מתכננת את זה. (עמ 64).

"או שהיחסים נהרסים, נמחקים, מתפוררים, או שהם יוצאים מחוזקים כמו גדולים", אמרו האינטיליגנטים וצדקו. בזוגיות שלו הנושא כלל לא יעלה לדיון למזלו. (עמו 66).

מירי שמגיעה לבית החולים בניו יורק, אולי כדי לשכנע את אורי לעשות את הניתוח בכל זאת אצל חלפין (מסתבר כי חלפין זקוק למח העצם שנמצא עבור אורי, לחולה אחר ויוקרתי שלו, מלך ירדן). בטעות היא שומעת את שיח הדברים בין טכנאי לרופא, שמעיד שמח העצם הופשר בכוונה. מיד לאחר מכן היא מוצאת את מותה. לא ברור אם בתאונה או במזיד.

אהבתי את ניו יורק בספר, המשמשת כבר כמעט כגיבורה בפני עצמה, השפה החברה'מנית ישראלית, שלא דופקת חשבון לאף פרה קדושה, ההומור המקברי, ההצמדות לפרטים הקטנים בתוך ההשרדות הגדולה. וגם הביקורת העצמית המשעשעת תוך כדי תנועה.

חיים גרינפלד, המחבר, מבסס את המחקר הרפואי על מקרה אמיתי קרוב אליו, וסוגר כאן חשבונות עם הממסד הרפואי, ומוסיף על המציאות כיד הדמיון הטובה עבור ספרו.

בעיני אחד הערכים הגדולים של ספר כזה, היא לבחון חשיבה גברית כה מובהקת, מול דמויות נשיות בחייו, ומערכות יחסים בכלל לאור המחלה. 

כאן בספר הזה לא נשמעות המחשבות של עפרה, רק ההדהוד למעשיה בתוך מילותיו של אורי, הגיבור. פעם אחת ויחידה שאני זוכרת, היא מגיבה בספר הזה מנבכי פנימיותה, כאשר אורי מסתכל על מלצרית חיננית, היא שואלת "אגב אנחנו זוג?...אם אנחנו זוג ולא רק ליופי, אז אני חושבת שאתה יכול לעשות קצת יותר מאמץ כדי להראות לי את זה לפעמים".

הוא בתמורה מגיב בציניות: "מה זה, ההורים לוחצים פתאום?".

הגיבור עובר את הסאגה המכבידה הזו, מבעד למשקפי המסע הפנימי, מעונן, מיוסר, ציני, וגם עם הבלחים של תקווה ואהבה, למרות הכל.

הנה מחשבות של הגיבור על אלוהים:

אלוהים. מה זה אלוהים. יש דבר כזה אלוהים? יש או שזו רק אמונה? ואם יש, זה טוב שיש או שזה רע? זה עוזר כשיש אלוהים או ש"עובדים" אותו רק מתוך פחד? איך יכול להיות שיש "כמה" אלוהים? האם זה אותו אלוהים באיראן, באמריקה ובישראל, או שרוחו שוכנת רק מעל הכותל המערבי בירושלים ואולי גם בבית הכנסת בשכונת היאזדים אצל עובדיה? כיפה שחורה יותר טובה מכיפה סרוגה? האם במקום שעובד בניזרי החוזר בתשובה, צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד? אם יעז לומר שהרב עובדיה נשמע לו דפוק לפעמים, ייתכן ייענש בידי שמים על רקע העלבת איש האלוהים? האם בורא העולם גורם גם לילדים קטנים לחלות? חייבים זקן וקפוטה או שאפשר גם חולצה סגולה? (עמ' 68)

אורי מתנער מהמחשבות האלו ורוצה לנוח, ואני לא יכולה שלא לצחוק בשקט מהטקסט הציני מפוכח הזה, שכאב טמון בו ומתחתיו, והרי כל הספר הזה הוא מחווה לכאב, בעטיפה של שנינות ורגישות, ברגעים מותחים דרך סאגה בלתי נגמרת, שאף חולה סרטן לא היה מאחל לעצמו, ואולי כל אחד מהם חווה סאגה משלו, למרות הכל.

ספרים מומלצים לשבוע הספר 2011

אני זוכרת את הפעמים הראשונות שלי בשבוע הספר, משוטטת בין הדוכנים, מתרגשת ממישוש הדפים, החלקים או המחוספסים, נחשפת לעולמות חדשים דרך ספרים. גיל העשרה שלי היה רצוף בגילויים שונים שהגיעו אלי דרך המילה הכתובה.
אני שואלת את עצמי כמעט 20 שנה לאחר מכן (הזוי שאני יכולה להגיד בכלל משפט כמו 20 שנה אחרי...), מה יותר כיף לגלות בשבוע הספר, ספרים חדשים, או אולי הוצאה מחודשת של ספרים ישנים, תרגום שנותן חיות חדשה לספר ישן, או אולי תרגום שרק מעלה צורך לצקצק בלשון, כי אבד הקסם של הטקסט (כמו שקרה לי עם הנסיך הקטן למשל).


אז אולי בפוסט הזה, אזכיר כמה מן הספרים שהם אצלי כבר נכנסו לפנתאון, ואתן סקירונת של ספרים חדשים יותר שנתקלתי בהם בשנה האחרונה, חלקם ספרי קריאה וחלקם יותר בכיון של התפתחות וזוגיות (זה מה שעניין אותי). ובתור תופין, תתארח בפוסט הזה הסופרת דורית זילברמן, בהמלצה משלה.


אשמח בתגובות אם תוסיפו את ההמלצות שלכם...


תיבת רבניצקי / אריה דינור, (הוצ' אור-עם)

רוני מתחשבן עם עברו, עם הקיבוץ, עם הנשים בחייו, אבל אולי מתחשבן זו לא המילה הנכונה. הוא מתעד בחן ובהומור את המעללים שלו ושל סבא בפרק על הילדות, שלו ושל נשיו בפרק על השותפה, וממשיך בהתחשבנות עצמית בפרק של דוד (הפסיכיאטר שנשקר ונקרא לו פסיכולוג, כדי שלא תדבק בו הסטיגמה). במסע הזה הוא עובר תחנות רבות, עד שבסוף הוא מוצא את האהבה, בדמותה של לימור, שאיתה הוא מרגיש שליו ושלם.


דרך נעורים וצבא מגיע רוני לפרק עיקרי ועסיסי בחייו- תל אביב. הוא שוכר דירה עם שותפה מעצבנת, לומד באוניברסיטה וחוקר את החיים דרך מנעמי גופן של הנשים.


מעניין שדווקא עם השותפה יש לו מערכת יחסים שהכי מזכירה חיי נישואין, ולא בקטע הטוב שלהם. הוא משאיר כוס בכיור והיא אחריו ממלאה את הכוס מים כהכנה לשטיפה. היא בחייה מתעכבת ולא ממומשת והוא פוחד שיידבק בו משהו ממנה – הרי למרות שהוא מרגיש טוב גם הוא עדיין לא ממומש...


רוני מהרהר על נושאים שברומו של עולם, מדע, דת מדינה ובטחון, עד שלפתע אביו מת ובחורה זרקה אותו במקביל... זה פותח אצלו פער כזה שהוא נכנס לדכאון. הוא מתחיל טיפול ופותח פצעים מעברו. המטפל דוד אומר לו שמטופל אחד שלו אף תבע את הקיבוץ והגדיר את עצמו כניצול קיבוץ... (עמוד 242). רוני הופך את אבני היסוד שבנו אותו בטיפול, ונאחז באחיינו, אחותו והמטפל שלו, כשליחי החיים, ובוחר בחיים.


בכלל לדעתי הספר הזה יהיה סרט טוב, והצורה שהוא כתוב מעלה לי ויז'ואל של איך הוא יוכל להיות ערוך. מעין מניפסט של גבר ישראלי טיפוסי, עם החום של המזרח התיכון אבל בעינינו מלח הארץ, ניצול קיבוץ מילואימניק נלהב, זיין לתפארת ואוהב ילדים ואישה אחת בסופו של דבר... לביקורת המלאה>>
אותו ספר מזווית אחרת, הביקורת שרן יגיל כתב ב NRG, דווקא אהבתי - מפרגנת...>>

ספה זוגית – מדריך לזוגיות שפויה/ לילי בנקל ברגמן: (אסטרולוג, ידיעות ספרים, 204 עמוד)
על ההתמודדות בזוגיות, איך לחזק ומה לא לעשות, ספר קליל ונחמד של לילי ברגמן. בעיקר מה לא לעשות, על ידי המשפטים האופיינים האלה שהיא ממליצה להפחית במינונים שלהם בזוגיות – אני מאפיינת בעיקר נימות של ביקורתיות והתבצרות שאכן לא מועילות לזוגיות, וההפך שלהן – הקשבה ואמפתיה הוא הנכון. זכרו שאתם צוות, אומרת לילי, שבן הזוג הוא מראה שמשקפת אותכם, זכרו לא להזניח את עצמכם, ובעיקר מה קורה כששוכחים את הזוגיות ועוברים להתכתשות, מחולק לפי נושאים (ישעשע בעיקר את הגרושים בינינו)... ספרה הקודם של לילי, נסיכת הסטוצים, כעת עובר עיבוד לסרט, הנה הביקורת שכתבתי עליו בשנה שעברה נסיכת הסטוצים>>

אשת חיל / ליהיא לפיד. (הוצ' כנרת זמורה-ביתן 221 עמוד)
על רגשות הכרוכים באמהות, על גידול הילדים, השפה עדכנית, הנופים התל אביבים, וההתנהלות בארץ והמירוץ הבאבילוני אחרי פרנסה וכסף מתוך זווית הראייה של אישה – גידול המשפחה, לחזור לעבודה או לא וכו'. ליהיא עוברת מסע בספר, מסע שבו היא לומדת לזהות שהיא שמה את עצמה בעדיפות אחרונה ומנהלת מעל דפי הספר דיאלוג בין הפרט לבין מוסכמות החברה בה היא חיה. הקושי שהיא מתמודדת מולו אינו רק הורות, אלא הורות לילדה אוטיסטית, שגורמת לה לשבר, לשאילת שאלות נוקבות ולשחיקה מתוך נתינה עד הקרבה עצמית מוחלטת על מזבח האמהות.
האיזון העדין בין נתינה לילדים ובין משיכה לגבר, ובין ההגשמה העצמית, על רקע מנגינת הפחדים והאמיתות הבסיסיות שמרכיבות את מציאותה הרגשית מלוות אותי בספר, דרך הסלאלום של מצבי הרוח, של הדיכאון והפחד, או התרוממות הרוח. ליהיא משמשת כקול להרבה נשים שקולן אינן נשמע, בחברה שלמעשה לא ממש ערוכה מבנית לחיי משפחה. המסע שהגיבורה עוברת מביא לתובנה שקטה אך עוצמתית, בו היא לוקחת את המושכות חזרה לידיה. וזו נקודת האור.  לביקורת המלאה>>




זוגיות מדריך למשתמש - דרכים חדשות לשיפור הזוגיות / דר' דריה מעוז ודבש ניב (הוצ' מטר 349 עמ')

  הדגש המרכזי בספר, הוא על פיתוח העצמי לפני הקשר ובמהלכו, כך מציינות המחברות.
מחקרן של הכותבות התבסס על כשלוש מאות מרואיינים וכמו כן ראיונות עם אנשי מקצוע, הכוללים חוקרי מוח, פסיכיאטרים, פסיכולוגים וכו'.

כמו שברור שעדיף להיות עשיר ובריא מאשר עני וחולה, ברור שעדיף לחיות בזוגיות בריאה, היא תעצים אותנו. ואילו זוגיות חולה תחליש עד לרמה של להטריף. ומי צריך את כל האקסטרה אתגר הזה, כשמספיק להתמודד עם האתגר של ההורות, יחד עם עייפות, ויש לנו מתכון לקטסטרופה זוגית פוטנציאלית.
ידע הוא כוח, הבנת ההבדל בין גברים לנשים
הספר מתחיל בבסיס, הבנת תהליכי חשיבה גבריים מול נשיים – דבר כל כך בסיסי, וכך כך  לא מובן עדיין. למרות שגברים ממאדים ונשים מנגה, הוא ספר ענתיקה כבר במונחים האלה, אבל עדיין לא השכלנו לגמרי להפנים לדעתי כחברה את הבדלי החשיבה הללו.
מהו קשר טוב ויציב?
קשר זוגי טוב עפ"י המחקרים, אינו מושתת על מין, תשוקה או אפילו אהבה, אלא על תקשורת והדברות, מחויבות, אינטימיות, חברות וכבוד הדדי.... המנבא הטוב ביותר להצלחת הקשר אינו תכיפותם ותוכנם של הוויכוחים בין בני הזוג, אלא האופן שבו הם מתנהלים... 

אנשים המצויים בקשר טוב דוחים מחשבות אוטומאטיות על בן הזוג, שעלולות להרעיל את הקשר ועומדות בבסיס ההתקשרות המילולית והלא מילולית, שבין בני הזוג. נק' מבטם כלפי בן הזוג היא חיובית, אופטימית ואוהדת. היא מייחסת מעשה או התנהגות שליליים של בן הזוג לנסיבות זמניות חיצוניות, שעשויות להשתנות במקום לנקוט גישה פסימית הרואה בכל מעשה רע ביטוי של זלזול, דחייה וכוונה עויינת מצד בן הזוג ותכונה אינהרנטית שלילית שלא תשתנה לעולם. (עמ' 46).
מומלץ 
הביקורת המלאה באתר "נשים מדברות אימהות"




ואת הממתק שהבטחתי לכם: ביקורת אורח מאת הסופרת דורית זילבמן - ובאופן יוצא דופן על סיפור ולא על ספר:

בשבחי הקנאביס או: הקנביס בראי הספרות
מאת דורית זילברמן
סיפורו של חיים הזז "אידיליה" נכתב בשנת 1945 אך הוא ראוי לקריאה מחודשת ודווקא בשל עובדה אגבית: החשיש או בכינויו המדעי הקנאביס. כן, כן, גיבוריו של הזז מורחים על הלחם "שמן קנאבוס", והכל מתוך אידיליה משפחתית, אחרי ויכוח בין אב ושני בניו. ואולי האידיליה נבעה מהשפעת הקנאביס?


זהו סיפור על אב ושני בניו המתווכחים בינם לבין עצמם על קומוניזם ועל ערכים אחרים. תוך כדי ויכוח שלא ממש מגיע כדי מריבה אבל מציג קונפליקט בין האחים לבין עצמם ובינם לבין האב, מצטיירת התמונה הפיסית: האב מבעיר מדורה ומכין לבניו אוכל דל. כמעט מכר מנעול, הדבר האחרון בעל ערך שהוא מחזיק, תמורת ככרות לחם. ברגע האחרון התחרט בשל ערכו הרגשי של המנעול וכדי לדחות את הקץ. האב מכין איפוא ארוחה מהמעט העומד לרשותו. 5 תפוחי אדמה ולחם ספוג בשמן קנאבוס. אחד הנערים מעקם את האף וטוען שלשמן הקנאבוס יש ריח רע – אבל נכנע. כולם אוכלם ושותים מים רותחים, שאולי הכוונה לתה. לך דע, בעברית של 1945. הסיור מסתיים בכך שאחרי הארוחה ישבו להם נוחים איבריהם מתעצלים ונפשם שבעה להם. אז נכון שזו התחושה האופפת באופן כללי אחרי שממלאים את הבטן, ואחרי שאבא נותן לבניו את רוב האוכלולעצמו לוקח פחות, אבל גם לקנביס תרומה מרגיעה. רוצה לומר – סטלנית. תודה לצחי קליין, שבאדיבותו שמתי לב לסיפור, מאיר את עיניי לעובדה שהקנביס היה חוקי נגיש וזול, שמן לעניים, והשפעתו, כמו היום מרגיעה ורפואית וזאת הסיבה שהוא מוזכר בדרך אגב. לא היתה להזז מטרה לעודד מעשים לא חוקיים. הסיפור הזה הוא דוגמה לשינויי נורמות. רק בשנות הששים של המאה העשרים הוצא הקנביס מחוץ לחוק, ויש אומרים בשל אינטרסים של חברות התרופות. עובדה שהקנביס והשפעותיו לא פגעו בסיפורי חלוצים וציונים ומיישבים את הארץ, ולא פלא שבזכות הקנביס נוצרה אידיליה.


*צחי קליין, מבעלי חברת "תיקון עולם" המספקת קנביס רפואי.


ממליצה להוריד למחשב ולהדפיס, כיון שזה סרוק מעיתון דבר של פעם... - הקליקו לגודל מלא...

תיבת רבניצקי / אריה דינור

תיבת רבניצקי, על שם משפחתו של הגיבור

עולמו של רוני, מילדות ועד בגרות, מלווה אנקדוטות לרוב משעשעות. מעין סיפור חניכה.

רוני מתחשבן עם עברו, עם הקיבוץ, עם הנשים בחייו, אבל אולי מתחשבן זו לא המילה הנכונה. הוא מתעד בחן ובהומור את המעללים שלו ושל סבא בפרק על הילדות, שלו ושל נשיו בפרק על השותפה, וממשיך בהתחשבנות עצמית בפרק של דוד (הפסיכיאטר שנשקר ונקרא לו פסיכולוג, כדי שלא תדבק בו הסטיגמה). במסע הזה הוא עובר תחנות רבות, עד שבסוף הוא מוצא את האהבה, בדמותה של לימור, שאיתה הוא מרגיש שליו ושלם.

הספר נפתח במילים: "בלילות התעוררתי בבית היתומים של הקיבוץ"... כוונתו כמובן לבית התינוקות בו לא הייתה תשומת לב בלילה. הוא ברח כמה פעמים לבית הוריו עד שנרדם על השטיח של מפתן ביתם. אז הבינו מה עובר על בנם והחליטו לצאת מן הקיבוץ. ברגע הזה החלה סוף סוף ילדותו.

ולמרות זאת כילד חש מאוד בוגר. ואף זה מתבטא בכתיבתו בחלק זה של הילדות. כקוראת ציפיתי למעט יותר כניסה למוחו של הילד, ואילו אריה כותב יותר כמבוגר הנזכר בחייו של הילד. בעמוד 27 לעומת זאת אני נתקלת בקטע הילדי הטוב הבא:

"העישון יביא לי את הסרטן." אמר אבא.


"החיה שבים?" התפלאתי.


"לא, זו מחלה טרמינלית." אמר אבא.


"מה זה טרמינלית?" שאלתי.


"סופנית," הסביר. "כזו שגומרת אותך בזמן קצר."


"אז תפסיק לעשן." הצעתי.


אבא ליטף לי את הראש ואמר, "הצעה טובה." (עמוד 27)

דמויות הסבא המשעשע, שיכול להעמיד פנים כאילו הוא לוקח את רוני לחו"ל אבל בעצם לוקח אותו לסיבוב בעיר וחוזר הביתה, אבל נצבע בצבעים של הרפתקן בעיני נכדו, ודמות האב שהיה פרטיזן במלחמה והשתמש בכישוריו כדי להגן על בנו -  מעצבות את דמותו. במיוחד כיוון שהלה ניצל את כישוריו שרכש במלחמה כדי להגן על בנו מבריונים.

דרך נעורים וצבא מגיע רוני לפרק עיקרי ועסיסי בחייו- תל אביב. הוא שוכר דירה עם שותפה מעצבנת, לומד באוניברסיטה וחוקר את החיים דרך מנעמי גופן של הנשים.

מעניין שדווקא עם השותפה יש לו מערכת יחסים שהכי מזכירה חיי נישואין, ולא בקטע הטוב שלהם. הוא משאיר כוס בכיור והיא אחריו ממלאה את הכוס מים כהכנה לשטיפה. היא בחייה מתעכבת ולא ממומשת והוא פוחד שיידבק בו משהו ממנה – הרי למרות שהוא מרגיש טוב גם הוא עדיין לא ממומש...

"מה הספר האחרון שקראת?" ניסתה השותפה לפתח שיחה.


"אני לא רוצה לשתף אותך, כי את רק יודעת להעביר ביקורת ולשאול שאלות לא במקום." עניתי לה.


השותפה קמה ויצאה בהפגנתיות מהמטבח. קיללתי אותה בצאתה. הייתה לה יכולת מדהימה לקלקל לי את מצב הרוח בבקרים. (עמוד 161)

דווקא אפשר ללמוד הרבה עשה ועל תעשה ביחסים זוגיים מהלך הרוח שבין רוני לבין השותפה שלו, תובנות על חשיבה גברית ונשית ליוו אותי במהלך הספר.

רוני מהרהר על נושאים שברומו של עולם, מדע, דת מדינה ובטחון, עד שלפתע אביו מת ובחורה זרקה אותו במקביל... זה פותח אצלו פער כזה שהוא נכנס לדכאון. הוא מתחיל טיפול ופותח פצעים מעברו. המטפל דוד אומר לו שמטופל אחד שלו אף תבע את הקיבוץ והגדיר את עצמו כניצול קיבוץ... (עמוד 242). רוני הופך את אבני היסוד שבנו אותו בטיפול, ונאחז באחיינו, אחותו והמטפל שלו, כשליחי החיים, ובוחר בחיים.

הסימן שלו לתחילת היציאה מהדכאון הינו שובה של זקפת הבוקר. הוא נוסע לארה"ב כדי לנער ממנו את השאריות האחרונות של הדאון, ופוגש את דבי, אחותו של חבר מהצבא, בלונדינית חטובה שרוכבת על הרלי דייוידסון שהייתה פעם מעודדת, וכל שהותו שם לא רק שהוא מנהל איתה רומן פרוע, גם עם כל החברות שלה. לא רק שזה בסדר מבחינתה היא אפילו מעודדת אותו לכך.

אחרי כן שהוא יפגוש חזרה בישראל אהובה ישראלית – לימור, במפגש עם חברה טובה שלה, שקינאה בה שיש לה את רוני, הוא יאמר לעצמו, "אילו היינו עכשיו באמריקה הייתה לימור, כמו דבי, נותנת לי להזדיין עם חברתה". (עמוד 324).

שזה נשמע כמו בערך הפנטזיה של כל גבר. בכלל לדעתי הספר הזה יהיה סרט טוב, והצורה שהוא כתוב מעלה לי ויז'ואל של איך הוא יוכל להיות ערוך. מעין מניפסט של גבר ישראלי טיפוסי, עם החום של המזרח התיכון אבל בעינינו מלח הארץ, ניצול קיבוץ מילואימניק נלהב, זיין לתפארת ואוהב ילדים ואישה אחת בסופו של דבר...

מרפסת מול הים / רמי בר-אדון

רמי בר-אדון, ה"תכשיט" של שכונת יורדי הסירה של פעם, מעלה על הכתב את נפלאות ילדותו הקסומה. כפי שהוא בעצמו אמר, "חיינו ברחוב" אין הכוונה לילדים חסרי בית, אלא לרחוב של חבורות, של משחקים, של תככים, ושל דמויות צבעוניות, החל מאימו, שטענה בפני אביו שהילד מוריד אותה ביגון שאולה, בין אם האב היה בבית ובין אם לאו, ועד למבשלת הטורקיה, שהאכילה אותו חינם כי הוא דמה לנכד שלה שנשאר בטורקיה, וכלה בשפה ובמאכלים של התקופה, שלא לדבר על הממתקים, שהם כוכבים בספר בזכות עצמם. כמאמר הרוכל "לימון לימונרו, איזה ויטמין!" (עמוד 60).

עד גיל שתים עשרה בערך אני זוכר את הנמל שלנו בתל אביב כמקום תוסס ושוקק חיים. סביבו התפתחה תרבות הרחוב הצבעונית שעיצבה את דמותי לעד: פועלי נמל שעירי חזה לבושים בגופיות כחולות דהויות...קולות השירה היוונית, שקשוק כוסות האוזו המהול במים קרים... מסעדות הפועלים הביתיות שמגישות לאורחים אוכל חם ומהביל, מעלה ניחוחות משגעים. (עמוד 105).


סיפור המסגרת הוא מותו של אחיו, אליק, "אלוף בדימוס של צפון תל אביב בלשרוק," והספר נפרש על פני שבעת ימי השבעה, ותומך כעין מנחה באוסקר שמזמין את השחקן הבא אל הבמה, כך הדיאלוג של רמי עם רוח אחיו המת, קורא ומעלה מן הזכרון את הסיפור הבא. מתובל טוב טוב בשפה של פעם (למי שמרגיש לפעמים מחוץ לעניינים מצורף מילון עברי – עברי-של-אמא, בסוף הספר). כבר אמרתי שהשפה היא גיבורה בפני עצמה בספר הזה? הלשון קולחת, וגורמת לקורא להרגיש חלק מהתקופה, היא מחייה את הסלנג ולא חוטאת בארכאיות.


השמות אמיתיים, הסיפורים אמיתיים, פניני הלשון של אמא של רמי, אמיתיות, וזו דוגמא חיננית שמתכתבת עם המקבילה הטלווזיונית של ריאליטי, אבל הרבה יותר שווה. בעקבות הקריאה בספר תפסתי את השפה של סבי וסבתי, שפה שאף על פי שכבר ברוב המונחים לא משתמשים היום, סלנג של פעם, עדיין מפעמת בו הרוח הצעירה של חבורות הרחוב.


אביו של רמי לא חסך את שבטו, או יותר נכון את חגורת מכנסיו המשטרתית, מבנו, במיוחד, כשאמו היתה קוראת "יעקב, התכשיט הזה עוד יוריד אותי ביגון שאולה, אני כבר לא יודעת מה לעשות איתו". חלק נכבד מהתככים (מעשי קונדס) של "מועצת המלחמה" בה היה חבר כלל התחמקות מעונש כמובן.


נגיד אבא שלי שומע ש"הרחבתי" מטבע של עשר גרוש, שזה פשוט להניח אותו על מסילת הברזל, הרכבת עוברת והמטבע של העשר גרוש נהיה גדול כמו מטבע של לירה, לך תסביר לבן אדם שמטבע של עשר גרוש ש"הרחבנו" ככה שווה בשוק ה"קח תן" בשכונה שלושים ג'ולות "פושטיות", עוד עשר "אסיות" עוד עשר "צרפתיות" וגם שלוש "ברומבילות" הוא יבין את את זה? לא, והוא גם לא ינסה להבין. (עמוד 52).

כך מוביל אותנו הילד רמי, שכשהוא "מלובש" חגיגי הוא במכנסים כחולים "אתא" וחולצה לבנה, שירש מאחיו, דרך רחובות תל אביב של פעם, יחד עם חברי "מועצת המלחמה"  שמייד מתייצבים ל"ישיבות עבודה" אחרי שהם שומעים את השריקה הסודית, חזי העיראקי, סולומוניקו היווני ועוד ילדים שהפכו בזאת מייד לגיבורי תרבות.


מצחיק, ציורי ועל אף העצב על מות אחיו, גם איתו הוא מנהל דיאלוגים שמוכיחים את אמיתות הזכרונות. רמי בוחר להנציח את כל הנפשות הפועלות מתוך השמחה והאושר של הילדות. האיורים של אולגה אהרונוב קוריאנסקי תופסים בחן ובדיוק את רוח העניינים.


נפלא.